מנהל מקרקעי ישראל מחוז ירושלים נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'

החלטה

1. בפני בקשת הנתבע מס' 1 (להלן – "הבנק") למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר".

התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעים בגין חוב עבור היוון דמי החכירה לו הוא זכאי לכאורה מאת הנתבעים מס' 2-3 בהיותם חוכרי נכס מקרקעין שבבעלותו.

כמו כן נתבע הבנק הדדית עם הנתבעים מס' 2-3, וזאת מכח התחייבותו הנטענת להעמיד לנתבעים מס' 2-3 אשראי לשם פירעון דמי ההיוון האמורים.

2. בפתח הדיון שהתקיים בפני היום הודיעו באי כח התובע והנתבעים מס' 2-3 על הסכמתם, כי התביעה כנגד הנתבעים מס' 2-3 תמחק. מטבע הדברים נעתרתי לבקשה והוריתי על מחיקת התביעה כנגד הנתבעים מס' 2-3 משום שאין מקום לכפות על תובע לתבוע נתבע בניגוד לרצונו. בשולי הדברים אציין את שהערתי במהלך הדיון, כי מחיקת הנתבעים מס' 2-3 מכתב התביעה הינה אך תמוהה, מקום שאין חולק שהחוב בגין דמי ההיוון נובע מהתחייבותם החוזית של הנתבעים מס' 2-3 לשלם לתובע דמי חכירה בגין נכס מקרקעין אותו הם חוכרים כאמור.

3. בכתב התביעה נטען, כי "ביום 6.12.06 התחייב הנתבע 1 (הבנק – נ.פ.) כלפי התובע ליתן אשראי בנקאי לבקשת הנתבעים 2 ו – 3 עבור דמי היוון הזכויות בנכס ...." (סעיף 3 לכתב התביעה). הטענה האמורה נסמכת על מסמך שנערך לכאורה במועד האמור וצורף כנספח א' לכתב התביעה.

כן נטען, כי הנתבעים מס' 1-2 והבנק לא פרעו את החוב בגין דמי ההיוון ומכאן התביעה.

4. הבנק טען, כי התביעה אינה מתאימה להידון בסדר דין מקוצר, וזאת הואיל ועסקינן בהפניה למתן אשראי להבדיל מהתחייבות של הבנק ליתן את האשראי. כמו כן נטען, כי סכום התביעה אינו קצוב, שכן חוב דמי ההיוון כלפי התובע שונה מסכום התביעה ולמעשה סכום התביעה גבוה, אף לשיטת התובע, פי שלושה מסכום החוב בגין דמי ההיוון.

5. דין הבקשה למחיקת הכותרת להתקבל. אבאר להלן.

המסמך שצורף כנספח א' לכתב התביעה אינו מהווה התחייבות של הבנק לשלם לתובע סכום כסף, אלא לכל היותר ניתן ללמוד ממנו על התחייבות התובע כלפי הנתבעים מס' 2-3 להעמיד להם אשראי, לשם פירעון חובם כלפי התובע בגין דמי ההיוון.

המסמך האמור הינו מסמך בו מופנים הנתבעים מס' 2-3 אל הבנק לשם קבלת אשראי. לשון המסמך היא: "אנו מפנים את הלקוח לקבל האשראי הנ"ל" ואילו הבנק אישר לכאורה בחתימתו, כי: "אנו מאשרים בצוע האשראי הנ"ל בהתאם לתנאים המפורטים בו".

הדעת נותנת, כי כאשר מוענק לפלוני אשראי יהיה עליו בסופו של יום להשיב את הסכום שניתן לו, ככל הנראה בצירוף ריבית ו/או הצמדה. הנתבעים מס' 2-3, שהינם הלקוח לו אמור להינתן האשראי, כלל אינם חתומים על נספח א' לכתב התביעה וספק אם ניתן לחייבם מכוחו. דומה שלצורך מתן האשראי בפועל היה צריך להיערך הסכם נוסף, בין הבנק לבין הנתבעים מס' 2-3, המסדיר את תנאי מתן האשראי.

6. מהאמור עולה, כי פירושו הנכון של המסמך הוא, שככל שקיימת התחייבות להעניק אשראי לשם פירעון דמי ההיוון הרי, שההתחייבות הינה לטובת וכלפי לקוחו של הבנק, הם הנתבעים מס' 2-3 ולא כלפי התובע העשוי לקבל את האשראי בסופו של יום, אם וכאשר יינתן ללקוח.

7. דומה הדבר לאדם הנטל הלוואה מבנק למשכנתאות לשם מימון רכישת נכס מקרקעין. בעת כריתת הסכם ההלוואה מציג הלווה לבנק את מטרת ההלוואה ולרוב אף את הסכם המכר שכרת עם מוכר המקרקעין. ככל שייכרת בין הלווה לבין בנק המשכנתאות הסכם הלוואה יועבר האשראי אותו ייתן הבנק אל מוכר המקרקעין, לבקשת הלווה. ברם, מוכר המקרקעין אינו צד להסכם ההלוואה ואף שהוא עשוי להפיק תועלת מהסכם ההלוואה אין כל התחייבות של הבנק כלפיו להעביר לידיו את האשראי ואין הוא זכאי לתבוע בעילה חוזית את הבנק. שהרי אין בין הצדדים הללו חוזה המחייב את הבנק להעביר לידיו סכום כסף.

8. אמנם, ייתכן והבנק ינפיק אישור המציג מצג שבדעתו ליתן את האשראי לרוכש, עבור רכישת נכס המקרקעין. זאת בדומה למקרה קא עסקינן בו הבנק הציג לכאורה בפני התובע מצג לפיו בדעתו להעמיד את האשראי לשם פירעון דמי ההיוון. היה והבנק לא העמיד את האשראי חרף המצג שהציג עשויה לעמוד למוכר המקרקעין עילת תביעה כנגד הבנק בשל הנזק שנגרם לו מפאת הסתמכותו על המצג שהוצג לו.

עילת תביעה כגון דא אינה מתאימה להידון בסדר דין מקוצר, שכן אין היא התחייבות כלפי התובע אלא התחייבות כלפי צד ג' שהתובע הסתמך עליה לכאורה.

9. מקובלת עלי אף טענת הבנק שסכום התביעה אינו קצוב. התביעה הוגשה בגין סכום של 484,242 ₪, אשר חושב כמוסבר בנספח ג' לכתב התביעה, קרי – קרן החוב בגין דמי ההיוון בשנת 2006 בסך 173,455 ₪ בצירוף ריבית חודשית בסך 4.67%, קרי – 56% לשנה !

בנספח א' לכתב התביעה נכתב, כי "הקרן תוחזר ב – 2 תשלומים חודשיים שווים בתוספת 4.67% ריבית חודשית, שתחושב מדי חודש על היתרה הבלתי משולמת. אחוז הריבית ייקבע סופית עפ"י האחוז שיהיה בתוקף ביום ביצוע האשראי".

הדעת נותנת, כי מקום שבנק מעניק אשראי לפלוני ההוראות בדבר הריבית שתצטבר על האשראי אינן חלות לחובת הבנק, אלא עסקינן בהוראה בדבר זכותו של הבנק לקבל ריבית בשיעור זה או אחר. דומה שהתובע הפך את היוצרות וביקש לחייב את הבנק בתשלום הריבית אותו היה הבנק זכאי לקבל מאת הנתבעים מס' 2-3 אילו היה מעניק להם אשראי.

לא זו אלא אף זו, שכאמור, נכתב בנספח א' לכתב התביעה כי שיעור הריבית ייקבע סופית בעת מתן האשראי. אותו שיעור ריבית "סופי" כלל לא צוין בכתב התביעה או בנספחיו, ולפיכך לא ניתן לערוך כלל את חישוב חובו הנטען של הבנק כלפי התובע.