מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב נ' מיטל אביבי רייך

בעניין: בקשה לסילוק הערעור על הסף ותשובת המערער לבקשה                                            

1. הערעור שלפניי מופנה כנגד פסק דין מיום 31.10.2017 בהליך ו"ע 9451-10-16 (להלן: פסק הדין), אשר ניתן על ידי ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: החוק). המשיבים עותרים לסילוקו של הערעור על הסף, וזאת על בסיס הטענה כי המערער נעדר זכות ערעור על פסק הדין. לחלופין מבקשים הם להאריך את המועד להגשת ערעור שכנגד מטעמם. המערער מתנגד לבקשה, כמו גם לבקשה החלופית.

2. הרקע העובדתי בקצירת האומר: המשיבים הגישו ערר על החלטת המערער לדחות בקשה מטעמם לתיקון שומת מס רכישה. המערער הגיש לוועדה בקשה לדחות את הערר על הסף, וזאת לאור מגבלת הזמן הקבועה בסעיף 85 לחוק. ביום 9.4.2017 דחתה ועדת הערר את בקשת הסילוק, תוך שנקבע (בדעת רוב) כי בניגוד לעמדת המערער, הוראת סעיף 107 לחוק מאפשרת - בהתקיים "סיבה מספקת" לכך - להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 האמור (להלן: החלטת הביניים).

           בעקבות דחיית בקשת הסילוק, הודיע המערער כי הוא מבקש מן הוועדה לקבל את הערר מטעם המשיבים. המערער הבהיר כי להחלטת הביניים ישנן השלכות רוחביות ממשיות וכי אינו יכול להשלים עמה. הוא הוסיף וטען כי על פי הדין החל, לא ניתן להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים של ועדת הערר. עוד ציין המערער כי ככל שבהמשך ההליך תקבע הוועדה שבנסיבות העניין לא הייתה הצדקה להארכת מועד, ותדחה את הערר מטעם זה - לא יהיה זכאי לערער על פסק הדין וממילא תיוותר החלטת הביניים על כנה. בנסיבות אלה ציין המערער כי אין מנוס מבחינתו לעתור לקבלת הערר, וזאת על מנת שיוכל להגיש ערעור על החלטת הביניים. ואכן, ביום 31.10.2017 ניתן פסק דין בערר, בגדרו קבעה הוועדה כי "משעה שהמשיב [המערער - ג'ל'] מקבל את הערר, הוא מודיע כך לוועדה, לא נותר לנו אלא לקבל את הערר". מכאן הערעור שלפניי, אשר הוגש על ידי המערער ביום 14.12.2017 ומופנה, הלכה למעשה, כנגד קביעות הוועדה שבהחלטת הביניים.

3. לטענת המשיבים, המערער אינו בחזקת "נפגע" מפסק הדין, שהרי פסק הדין - המקבל את הערר - ניתן לבקשתו. ממילא לא עומדת לו זכות לערער על פסק הדין, ובכלל זה על החלטת הביניים אשר ניתנה בגדר ההליך. המשיבים מוסיפים וטוענים כי בכתב הערעור נמנע המערער מלגלות לבית המשפט שהערר התקבל למעשה לבקשתו שלו, ובכך יש משום חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים. לחלופין, וככל שלא תתקבל בקשתם לסילוק הערעור על הסף, ביקשו המשיבים הארכת מועד להגשת ערעור שכנגד מטעמם. המשיב מתנגד כאמור הן לבקשת הסילוק והן לבקשה החלופית להארכת מועד.   

4. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת המשיבים להידחות.

5. אכן, הכלל הוא כי מי שרשאי לערער על פסק דין שניתן על ידי הערכאה הדיונית הוא מי שהיה בעל דין באותה ערכאה ו"נפגע" מפסק הדין (למשל, ע"א 761/85 ליפשיץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון-לציון, פ"מ מו(1) 342, 347 (1991)). בפסיקה נקבע, בין היתר, כי "[...] יש לראות בעל דין כנפגע, אם טען בערכאה מושא התקיפה את היפוכה של התוצאה, שנתקבלה בערכאה זו [...]" (ע"א 173/84 בן-ציון נ' גורני, פ"ד לט(3) 757, 762 (1985)). נראה כי זהו הבסיס לטענת המשיבים לפיה משהמערער עצמו ביקש לקבל את הערר, ומבוקשו ניתן לו, הרי שהוא אינו בגדר "נפגע" מפסק הדין.

6. אין בידי לקבל את הילך הטיעון של המשיבים, ואסביר. המערער העלה טענת סף מסוימת אשר יש בה, ככל שתתקבל, כדי להוביל לדחיית הערר. ועדת הערר דחתה את טענת הסף במסגרת החלטת הביניים. בעקבות מתן החלטת הביניים בחר המערער, משיקוליו שלו, לוותר על העלאת טענות הגנה אפשריות נוספות כנגד הערר (ובראשן הטענה שגם אם הדין מאפשר הארכת מועד לתיקון השומה, בנסיבות העניין לא היה מקום למתן ארכה כאמור). תחת זאת, עתר לקבלת הערר על מנת שיוכל להשיג על קביעת הוועדה במסגרת החלטת הביניים.