מלול ואח' נ' גבאי ואח'

פסק דין

כללי

בפני תביעה שענינה נזקי גוף. התובע טען כי הותקף ביום 31.11.2008 ע"י קבוצת מתפללים (משה לוי, משה אילוז, ירון שריקי, שי ראלי, רפאל אמסלם), בכניסה לבית הכנסת "שער ציון" בבת-ים. לדבריו, הנ"ל ניסו למנוע ממנו להיכנס לבית הכנסת בערב שבת, ונקטו באלימות כנגדו וכנגד אשתו; כדבריו: "כולם שוב מנעו ממני להיכנס דחפו אותנו שוב ושוב, ירון שריקי דחף את אשתי, אמרתי לו אל תיגע בה, ואז הוא נתן לי בעיטה ברגל ודחף אותי ונזרקתי כשלוש מטר אחורה, נפלתי על הראש והתעלפתי קצת, אז אמסלם אמר אל תאמינו לו הוא ארטיסט גדול, ואז אחד המתפללים עזר לי לקום, התחלתי לדמם דימום מהראש, ובזמן שהייתי על הרצפה הם המשיכו ובעטו בי בעיקר משה לוי ושי ראלי ורפאל אמסלם" (ס' 9 לתצהירו).

הנתבעים הכחישו את טענת התקיפה. הם הודו, כי אמנם ביקשו למנוע את כניסת התובע לבית הכנסת, וזאת מחמת שלדבריהם נהג בתוקפנות כלפי מתפללים, ובאלימות כלפי ילדיהם; אך הנתבעים שללו כי היכו או בעטו בתובע (ס' 17 לתצהירו של מר לוי; ס' 14 לתצהירו של מר שריקי; ס' 15 לתצהירו של מר אילוז). מר שריקי הצהיר (בס' 8 לתצהירו): "...אמרתי לו כי לא ניתן להמשיך בצורה כזאת, וכי לא יתכן שימשיך בהתנהגותו זו, אמרתי אינך יכול לבוא לבית הכנסת ולהרביץ לילדים. בתגובה החל התובע לדחוף אותי, לא זזתי, ואכן חסמתי עם האחרים את הכניסה לבית הכנסת". לטענת הנתבעים, באירוע הנ"ל התובע ואשתו היו אלה שתקפו אותם, בין השאר תוך שימוש בחפץ חד בו אחזה גב' מלול (למשל, ס' 12-11 לתצהירו של מר לוי). התובע אמנם נפל על הארץ, אך זאת כתוצאה מכך "שהשתולל ונהדף לאחור" (למשל, ס' 11, 16 לתצהירו של מר אילוז).

המחלוקת בין הצדדים מתייחסת למישור העובדתי והמשפטי. בפן העובדתי, התובע טען כי הותקף באלימות, ואילו הנתבעים השיבו כי התובע ואשתו הם שתקפו אותם, ואילו הם אך התגוננו – וכך נפל ונפגע. בהיבט המשפטי, התובע טען כי בוצעה כנגדו "תקיפה", במובנה לפי פקודת הנזיקין. הנתבעים השיבו כי פעלו מתוך "הגנה עצמית" אזרחית, כקבוע בסעיף 24 לפקודת הנזיקין, וכי התובע "הסתכן מרצון" (ס' 5 לפקודת הנזיקין).

במישור הדיוני: מטעם התובעים הצהיר כל אחד מהם, והעיד קצין המשטרה מר ניסים ואנונו. מטעם הנתבעים הצהירו הרב משה גבאי, מר משה לוי, מר ירון שריקי, מר משה אילוז, מר מאיר כבסה, מר דניאל דואני, מר רפאל אמסלם, מר שי ראלי ואברהם בן זקן. המצהירים נחקרו בפני (למעט מאיר כבסה, דניאל דואני, ואברהם בן זקן, אשר ב"כ התובעים ויתר על חקירותיהם – ר' פ' ע' 46 ש' 5-4). ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. להלן אנתח את התשתית הראייתית, וממנה תוסקנה המסקנות המשפטיות.

הפן העובדתי

מן התשתית הראייתית עולה תמונה עגומה בכל הקשור להתנהלות התובע בבית הכנסת הנ"ל. למרבה הצער, ניכר כי התובע לא הצליח להשתלב בקהילה – וזאת על אף מאמציו הכנים של הרב גבאי - ופעל כלפי המתפללים מתוך הצקה והטרדה. הרב גבאי תיאר את נסיונותיו, כרב בית הכנסת, להניא את התובע מהתנהלותו התוקפנית (פ' ע' 39 ש' 22-5):

"ניסיתי במשך כל השנים, הגעתי בתור בחור צעיר לבית הכנסת אדון מלול כבר היה, יכול להיות אבא שלי, כל הזמן היו תלונות של המתפללים שביקשו שאעשה שלום בינם לבינו. בתור בחור צעיר ניסיתי פעם, פעמיים, שלוש, היו אנשים שכבר עברו מבת ים, אדון ניסים סויסה, גר במודיעין, היו מריבות גדולות איתו, ערב ראש השנה או כיפור, הגיע וביקש שאבקש מאדון מלול שישלימו ביניהם, דיברתי בחוץ עם התובע, עם הגבאי אליהו אברג'יל היו סכסוכים בינו לבין הגבאי, הגיע הרבה פעמים כמעט לתגרות ידיים. בתור הזמנה היה אומר לו בוא נצא החוצה, לא ראיתי מכות. ניסיתי לדבר על ליבו ולהסביר לו שיש לו הרגשה שרודפים אותו, למשל אם גבאי עומד ואומר שהוחלט לשלם 10 ₪ לבית הכנסת, החליט שזה מכוון נגדו. אך היו כמוהו רבים שלא שילמו, או שהוחלט לא לעמוד ליד ההיכל בגלל ספר התורה, החליט שמכוון אליו. ניסיתי להסביר לו שזה לא מכוון נגדו. לא באופן אישי. במשך השנים קניתי לו מכספי, כדי לנסות לעשות אוירה נעימה בבית הכנסת. זה לא הצליח... ניסיתי כל השנים, עד התקופה אחרונה. באו אליי מתפללים בטענות שהדברים חורגים ממצב נורמלי. הורים התלוננו שהילדים הותקפו. הילד שלי בא אליי אחרי הסיפור ואמר לי, אלעזר מנחם, ילד בן 6 שגם נדחף.

...

אני יכול לומר מה ראיתי ומה שמעתי. אני יושב בפנים, אני לא רואה. אני שומע הדברים לאחר שנעשו. אני שומע צעקות של אבא, אוי ואבוי אם תגע עוד פעם בילדיי. שמעתי הדברים, באו אליי בתלונות. דיברתי עם האמא של דה קסטרו, הוא סובב אותו ודקר אותו עם לולב".

העדים תיארו הסלמה בהתנהלות התובע, שביטויה בגילויי תוקפנות כנגד ילדים. מר לוי העיד: "אני מדבר על פגיעה בילדים... נגע בילדים שבת לפני, שם רגל לילד... שבת לפני יש תלונות במשטרה שם רגל לילד וניסה להפיל אותו, מוצאי שבת פגע ביהל שמש. ראיתי אותו. סה"כ הפגיעות שלו בילדים בערך 6-5... הבעיה שאחרי מה שהיה איתו עם הפגיעה בילדים, זה עבר כל גבול, היה נראה לי שאי אפשר להמשיך לתת לו להיכנס לבית הכנסת עד שלא מטפלים בנושא על פי חוק כמו שצריך" (פ' ע' 25 ש' 31 עד ע' 26 ש' 8). מר לוי הרחיב (פ' ע' 28 ש' 28 עד ע' 29 ש' 2):

"אישית ראיתי שני מקרים, לא הגבתי, הערתי לאדון, לאן הגעת, מילא מבוגרים, ילדים. הערתי לו למה הוא מתנהג ככה. מבחינתי זה היה מאוד חמור. זה היה נראה מוזר שאדם כזה ימשיך ויבוא לבית הכנסת להתפלל והכל. יש לציין שאנו סובלים מהתובע, פשוט מאוד סובלים ממש, כל הנתבעים, כל מתפללי בית הכנסת".

מר לוי הדגיש את נושא ההתנכלויות לילדים (פ' ע' 30 ש' 1-15):

"יהל שמש מוצ"ש, עוד דבר שאסור לעשות בבית הכנסת זה להסתיר לו, זה פשע גדול. הילד הזה היה אולי בן 13,12, רזה וקטן. הוא "בשיא חוצפתו" עמד לפני הכיסא של התובע, בשדה ראייתו, ישבתי וראיתי את זה מצד שמאל שלי, הוא קם ותפס את הילד בחולצה ופשוט זרק את הילד, מה אתה מסתיר לי. הייתי בשוק והמום, הסתכלתי עליו לראות גם אם עוד אנשים ראו, מצד אחד אם היו עושים זאת לבני, לא ידעתי מה אני אמור לעשות, סיפרתי את המקרה לאשתי כששבתי הביתה. הלכתי ישבתי ליד הילד, הוא התיישב בסוף בית הכנסת, אמרתי לו לא נורא לא קרה כלום. אותו ילד מאז לא בא להתפלל בבית הכנסת. בימים האחרונים הוא החל לבוא אלינו בשבתות. הוגשה במשטרה תלונה על המקרה ע"י אביו. המקרה הזה שבועיים לפני האירוע שלנו בערך, אני לא זוכר. המקרה השני היה בשבת בבוקר שבוע לפני האירוע המדובר. כרגיל פותחים את ההיכל מוציאים ספר תורה, הוא ראשון שאף אחד לא יהיה לפניו, אנו רגילים לזה. מוציאים את ספר התורה הוא הולך אחריו עד לתיבה אסור להיכנס לפניו, רגילים, יודעים מזה. ילד אחד בשיא חוצפתו הלך לפניו, הלכתי מאחורה ואני רואה את התובע פשוט שם לילד רגל ודחיפה. הילד מעד, תפס בידית של הכיסא והצליח לקום, הוא לא נפל, המשיך ללכת ושוב התובע עושה את אותו הדבר שוב. במקרה הזה לא הגבתי אני חושב שעוד מתפלל נוסף ראה את זה. מסרתי עדות במשטרה. אם היה אפשר לצלם את הפנים שלו כשהוא עשה את זה, ממש עם כוונה להפילו, הפרצוף היה מסביר הכל".

מר לוי תיאר את התובע כמי שאינו מאפשר לאיש להימצא בסביבתו: "בשורה שלו אסור לשבת, זה אדם שבארבע אמות שלו אסור לעמוד, אסור להתעטש חס וחלילה, אסור להשתעל. ... קללות הזמנה לבחוץ, בוא בחוץ אני אראה לך מה זה. זה משפט שכיח אצלו... אומר אני אשרוף אני ארצח, הוא היה מנופף, היה לו פותח מכתבים כזה ארוך מחודד טוב, כל מי שהתקרב אליו הוא נופף בזה. הסגנון שלו זה כל הזמן לחפש ריב" (פ' ע' 29 ש' 15-7).

מר אילוז העיד אף הוא: "לאור המקרים שהיו לאחרונה שהיתה אלימות עם ילדים, כל עוד זו היתה אלימות כלפינו, יכולנו לא להגיב בצורה חריפה אלא להשלים עם זה, אולי זה ישתפר או משהו, אך כשהגיע למצב של אלימות כלפי ילדים, היתה אלימות כלפי ילדי... הוא תקף את בן שלי והלכנו והגשנו תלונה. הלך ותקף עוד ילדים, יהל שמש, יחד עם הבן שלי הגשנו תלונה במשטרה ולא עשו שום דבר... [התקיפה] של דה קסטרו, זה היה מה ששבר את גב הגמל. ... זו היתה תקיפה רצינית, הוא דחף אותו, לא הייתי כך סיפרו לי... כשהוא נתקל בחוץ בילדים הוא מאיים עליהם, הם לא רצו לבוא לבית הכנסת." (פ' ע' 34 ש' 31 עד ע' 35 ש' 15).

גם מר אמסלם תיאר הסלמה בהתנהגות התובע (פ' ע' 44 ש' 31-24):

"ההסלמה התבטאה בקללות וגידופים. בשבתות, חגים, הזדמנויות התכנסות שונות בבית הכנסת, בזמני שמחות בבית הכנסת, עם אנשים שבאים לעשות בר מצווה ושבת חתן בבית הכנסת. התובע היה דואג להתפרץ בכל הזדמנות, סבלנו בשקט ולאורך זמן רב. היתה עליית מדרגה בהתנהגותו. כשאנו ספגנו הוא החליט לפנות לילדינו. אמנם לילד שלי לא הרביץ, מספר ילדים אחרים של מתפללים הוא כן היכה ותקף. בס' 9 הצהרתי שאנו בצורה ממש ספונטנית החלטנו לתפוס אותו מחוץ לבית הכנסת, לדבר איתו, לדבר להיגיון שלו, לפשט של העניין, להסביר לו, אדוני, אתה אדם מבוגר, תתנהג כמו מבוגר ומכובד, אל תרביץ לילדינו, אל תתקוף, אל תזמין אותי בכל הזדמנות לדו קרב בחוץ, אני בא להתפלל".

המתפללים לא מיהרו לדרוש את התרחקות התובע מבית הכנסת. כפי שציין מר לוי: "אין עניין לקחת יהודי ולהגיד לו לחפש מקום אחר. אם הוא יכול להישאר ולא לתקוף אחרים זה תמיד עדיף. הרב היה קונה לו עליות ומצוות ופתיחת ההיכל כדי לסדר את העניין שאולי הוא יחשוב עלינו אחרת, ויבין שלא באמת כמו שהוא חושב שהכל נגדו ושעושים לו דווקא" (פ' ע' 30 ש' 28-25). ואולם, דומה כי מים הגיעו עד נפש. מר לוי הסביר: "אדם כזה שיושב ולמגיע רק להזיק, אני חושב שזה בא בבוקר בלי תפילין וטלית, מובן שבא להזיק ולהציק לא בא להתפלל, בא סתם לשבת בבית הכנסת. זה עושה אווירה לא טובה, בא בשביל לתקוף, תככים ומריבות בבית הכנסת, לא צריך לבוא לבית הכנסת לבוא לעשות זאת... הוא לא בא לשם המטרה שלשמה נועד בית הכנסת אלא למטרות אחרות" (פ' ע' 32 ש' 16-11).