מירס תקשורת בע"מ נ' מרכז שירות י אוטו פיקס בע"מ ואח'

נתבעים 1 . מרכז שירותי אוטו פיקס בע"מ (ניתן פסק דין בהעדר) 2 . דב יצחק מנדלסון

פסק דין - הנתבע 2

לפני תביעה בסדר דין מהיר על סך של 26,514 ₪, בגין יתרת חוב שנותרה הנתבעת 1 חייבת לתובעת בגין שירותי רדיו טלפון נייד, אשר סיפקה התובעת לנתבעת 1. התובעת עותרת לחייב את הנתבע 2, מנהל הנתבעת 1, בסכום התביעה בגין עילות מתחום דיני הנזיקין. כמצוות התקנות, פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

תמצית טיעוני התובעת

לפי התביעה, הנתבעת 1 התקשרה בהסכם לקבלת שירותי רדיו טלפון נייד מאת התובעת. הנתבעת 1 התחייבה לשלם עבור השירותים ולהשתמש בשירותי התובעת במשך זמן קבוע ומוסכם מראש, שאם לא כן, תשלם דמי יציאה בגין מכשירי המירס אשר סופקו לה. התובעת שלחה לנתבעת 1 הודעות על חיובים בגין שירותים שסופקו, אולם החיובים לא שולמו. התובעת טוענת כי יש לחייב גם את הנתבע מספר 2 לשלם את החוב וזאת מתוקף תפקידו כמנהל ו/או אורגן ו/או בעל מניות בנתבעת 1 ומאחר והנתבע 2 אפשר את המשך קבלת השירותים מאת התובעת, למרות שידע כי הנתבעת 1 הינה חדלת פרעון ו/או כי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה.

תמצית ההגנה

הנתבע 2 הגיש כתב הגנה לאקוני ביותר, אשר במסגרתו הכחיש באופן סתמי את סעיפי התביעה, למעט שתי טענות אשר פורטו על ידו, האחת – כי מוכחשת הזכות להרמת מסך והשנייה – כי רוב המסמכים נחתמו על ידי פקידה שאין לה סמכות לחייב את הנתבעת 1.

דיון

ביום 31.5.10, שמעתי את עדותו של הנתבע. המצהירה מטעם התובעת, הגברת מרטה צביון, אשר התייצבה לדיון, לא נחקרה על ידי הנתבע, וזאת על פי בחירתו.

השאלה העיקרית שיש להכריע בה, בתביעה שלפני, הינה האם קיימת עילה לחייב את הנתבע 2 באופן אישי לשלם את חובות הנתבעת 1, כאשר אין מחלוקת כי הנתבע 2 לא חתם על ערבות אישית. יצוין כי עילת התביעה צומצמה למעשה לעילה של אחריות אישית בנזיקין של מנהל חברה וזאת כאמור בסעיף 30 לתצהיר העדות של הגברת צביון, שם נאמר כי התובעת אינה מבקשת להרים את מסך ההתאגדות, כי אם להטיל אחריות אישית בנזיקין על הנתבע 2.

הלכה פסוקה היא כי ניתן להטיל אחריות אישית על מנהל של חברה על יסוד ביצוע עוולה, גם אם המנהל פעל כאורגן של החברה (ראה בעניין זה רע"א 7875/06 אמירה זלץ נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ [פורסם בנבו]).

התובעת מסתמכת למעשה בטענותיה על העוולות שמנויות בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כמו גם על סעיף 56 לפקודת הנזיקין שעניינה עוולת התרמית.

מחומר הראיות שהוצג לפני עולה, בעיקר על פי תצהיר העדות הראשית של הגברת צביון, אשר לא נסתר לעניין זה, כי הנתבעת 1 ביצעה עסקאות שונות של רכישת מכשירים וקבלת שירותי התובעת וזאת החל משנת 2000, כאשר בוצעו עסקאות בשנת 2002, בשנת 2004 ובשנת 2005, כאשר העסקה האחרונה בוצעה ביום 17.4.05. הסכומים שבהם מבקשת התובעת לחייב את הנתבע 2, כמו גם את הנתבעת 1 אשר כבר חויבה בגינם בפסק דין בהעדר הגנה, מתחלקים לסכומים בגין חשבונות שוטפים שלא שולמו, בסכום כולל של 9,574 ₪, המורכב מארבעה חשבונות: האחד לתקופה 20.1.06-20.2.06 על סך של 3,244 ₪, השני לתקופה 20.2.06-20.3.06 על סך 3,193 ₪, השלישי לתקופה 20.3.06-20.4.06 על סך של 3,073 ₪ והרביעי לתקופה 20.4.06-20.5.06 על סך של כ-63 ₪.

לפי הטענה, חשבונות אלה לא כובדו והוראת הקבע חזרה בסימן "אין כיסוי מספיק". בנוסף לכך, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים בדמי יציאה בסך של 14,533 ₪. מדובר למעשה בחיוב בגין הפרת תקופת ההתחייבות של 36 חודשים, התחייבות אשר ליוותה את כל אחת מהעסקאות שביצעה הנתבעת 1 במהלך תקופת ההתקשרות. בתצהירה של הגברת צביון, פורטו דמי היציאה אשר ננקבו בהסכמים השונים, כאשר על פי אותם ההסכמים, הפסקת ההתקשרות מחייבת תשלום חלק יחסי של דמי היציאה לפי המועד שבו הופסקה ההתקשרות בפועל, לפי העניין ולפי נקודות חיתוך של שנה החל ממועד ההתקשרות ועד לתם שלושת השנים של תקופת ההתחייבות.

השאלה העובדתית העיקרית אשר יש לתת עליה תשובה, הינה האם הנתבע 2, כמנהל החברה, ידע ו/או היה צריך לדעת במועד כלשהו לפני ניתוק מכשירי הנתבעת 1, כי האחרונה לא תוכל לעמוד עוד בהתחייבויותיה לתשלום החשבונות וחרף זאת לא התריעה על כך לפני התובעת ואפשר למעשה את המשך השימוש במכשירים ואת המשך צריכת השירותים ויצירת החיובים למרות הכל.

בעניין זה, התובעת המציאה את דפי חשבון הבנק של הנתבעת 1, אשר כפי שעוד יפורט להלן, מצביעים על כך שכבר למן תחילת חודש ינואר 2006, הנתבעת 1 נקלעה לקשיים וניהלה את חשבון הבנק על גבול מסגרת האשראי ואף תוך חריגה ממנה. בכך ובצירוף ראיות נוספות שעוד יפורטו בהמשך, עמדה התובעת בנטל הבאת הראיות. הנתבע 2 מנגד, לא הביא ראיות ממשיות מצידו, אם בכלל, כדי לסתור את התמונה שמתקבלת מדפי החשבון ומשאר הראיות בתיק, המצביעות על כך שהנתבע 2 ידע כבר בחודש ינואר 2006, כי הסיכוי שהנתבעת 1 תוכל לשלם לתובעת את חשבונותיה, הנו נמוך ביותר וחרף זאת אפשר למעשה, כמנהל החברה, את המשך השימוש וההחזקה במכשירים וכתוצאה מכך את המשך יצירת החיובים בגין כך.

הנתבע הסתפק בכתב הגנה לאקוני ביותר, שבמסגרתו הוא לא מצא לנכון לפרוס בפני בית המשפט ובפני הצד שכנגד, את השתלשלות האירועים שנוגעת לכניסתה של הנתבעת 1 לקשיים ובסופו של דבר, להפיכתה לחברה חדלת פירעון. כל זאת, למרות שבכתב התביעה, טענה התובעת כנגד הנתבע 2, כי הוא נהג ברשלנות ו/או בתרמית, כאשר אפשר את המשך צריכת השירותים למרות מצבה הכלכלי של הנתבעת 1.

בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 12.10.09 השיב הנתבע 2 לשאלות בית המשפט. כאן לראשונה שמענו מפיו כי הוא אכן היה מנהל החברה, כי לחברה היה זיכיון של חברת "פיאט", כי נוצרו בעיות עם חברת "פיאט" וכי אמר בזמנו כי אם הנתבעת לא תתקשר עם חברת צ'מפיון, היא תפשוט את הרגל. לפי עדותו של הנתבע 2, אירועים אלו אירעו בשנת 2006, אולם הנתבע 2 טען כי אינו זוכר בדיוק מתי אירעו האירועים האמורים. לפי טענתו, לנתבעת 1 הייתה מסגרת אשראי בבנק, אולם ללא הכנסות מספיקות. עוד לפי עדותו, לפי דפי חשבון הבנק מהתקופה הרלוונטית, ניתן יהיה לראות כי הועמדה לנתבעת 1 הלוואה בבנק על סכום גבוה. כמו כן, ציין הנתבע 2 כי היה רואה חשבון לחברה, אולם הוא אינו זוכר את שמו, אם כי הוא יוכל לאתרו. להלן עדותו בעניין זה:

"הייתי מנהל בחרה, ללא שכר. היה לנו זיכיון של פיאט. היו לנו בעיות עם פיאט עד שאמרתי שצ'מפיון לא יכנסו אז אני אפשוט את הרגל ולא יהיה לי את האשראי של בנק הפועלים. זה היה ב- 2006, לא יכול לזכור. אני אמרתי למירס שהם הרוויח ו יפה, אין לי ערבות אישית ואין לי איך לשלם. מבחינה משפטית יבשה אני פטור מזה. מבחינה אישית לא השתמשתי בטלפון של מירס. החברה ניהלה חשבון בנק . פיאט ירדה וירדה ושראיתי את המצב ראיתי....בבנק היתה מסגרת טובה אבל אם אין הכנסות....אם נוציא דפי חשבון מהתקופה הרלוונטית נראה שהיתה הלוואה מאוד גדולה בבנק. אני כבר שילמתי את ההוצאות. אין לי חובה אישית בפרט שאין לי ערבות. אין לי התנגדות שהבנק יעביר את התדפיסים כמבוקש בבקשה לגילוי מסמכים. החברה נסגרה ממזמן, רואה החשבון....אני לא זוכר את השם..אני יכול להגיע אליו. החברה סגורה, אני לא שם".

בתום הישיבה האמורה, ניתן על ידי צו לבנק לצורך גילוי דפי החשבון לתקופה שהתבקשה על ידי התובעת. כמו כן, נתתי הוראות להגשת תצהירי עדות ראשיים. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית של הגברת צביון ואשר במסגרתו צורפו דפי חשבון הבנק של הנתבעת 1 לתקופה 1.1.06 ועד סוף חודש יוני 2006. הנתבע 2 לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. יצוין כי במסגרת הליכי הביניים וכחלק מתגובת הנתבע 2 לבקשת התובעת למחיקת כתב הגנתו, עקב אי עמידה בצו לגילוי מסמכים, הגיש הנתבע 2 תצהיר ובמסגרתו ציין כי "העסק נסגר סופית בחודש מרץ 2006", תוך שהוא מפנה למסמך שקיבל מרואה החשבון ואשר כותרתו "דין וחשבון על עובדים שהועסקו, תשלומים וניכויים לשנת המס 2006".

מעיון בדפי החשבון שצורפו לתצהירה של הגב' צביון, עולה כי לחברה הייתה מסגרת אשראי של כ- 320,000 ₪, כי המסגרת האמורה צומצמה בחודש פברואר 2006 לסכום של כ- 300,000 ₪, כי כבר החל מחודש ינואר 2006 החל הבנק להחזיר מדי פעם חיובים כאלה ואחרים בגין אי כיסוי מספיק, וזאת כאשר יתרת החובה בחשבון עברה את מסגרת האשראי המאושרת. כך למשל, הוחזרו חיובים ביום 1.1.06 על סכומים של כ- 33,000 ₪, כדי למנוע מצב של יתרת חובה של 333,920 ₪ ועל מנת שיתרת החובה בחשבון תעמוד על כ- 303,000 ₪. גם בחודשים הבאים הוחזרו חיובים בשל אי כיסוי מספיק. ניתן להתרשם כי בתקופה של ינואר 2006 עד יוני 2006 עמד החשבון, במקרים רבים על יתרת חובה של מעל 300,000 ₪ ובמקרים לא מעטים יתרת החובה עלתה על מסגרת האשראי המאושרת של 320,000 ₪ (כאשר זו הייתה בתוקף) ואף עמדה לעיתים על יתרת חובה גבוהה יותר ואף הגיעה בחודש מרץ 2006 ליתרת חובה של מעל 350,000 ₪ ובסוף חודש מרץ גם ליתרת חובה מקסימאלית ובאופן חד פעמי של מעל 400,000 ₪, כאשר בחודש מרץ הוחזרו מספר שיקים עקב אי כיסוי מספיק. לאחר מכן, בחודש אפריל יתרת החובה חזרה לגבולות של כ- 300,000 ₪, אולם בחודש מאי 2006 היתרה שבה ועלתה לסכומים של כ- 360,000 ומעלה. על פי דף החשבון האחרון, יתרת החובה ביום 30.6.06 עמדה על 349,627 ₪.