מירס תקשורת בע"מ נ' בלעום

פסק דין

בפני תביעה כספית על סך 4,981 ש"ח (לא כולל הוצאות ושכ"ט), שהוגשה לביצוע בהוצאה לפועל על ידי מירס תקשורת בע"מ ("התובעת") כנגד מר פתחי בלעום ("הנתבע"), לתשלום חוב נטען של דמי שימוש בקווי טלפון. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התביעה.

הדיון בפני התנהל באופן לא פורמאלי, והצדדים העלו טענותיהם באופן חופשי. בתום הדיון החופשי בחרו הצדדים, בנסיבות העניין, לבקש מביהמ"ש ליתן פסק דין, ללא נימוקים, על פי הקבוע בסעיף 79א'(א) לחוק בתי המשפט בהסתמך על הטיעונים וכתבי הטענות.

כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

טענות הנתבע, בקליפת אגוז, הן, כי התקשר בעסקה עם התובעת, לפיה הוזמנו 3 קוי טלפון סלולרי, ב"חבילת שירות" שעלותה 1,000 ש"ח בחודש, עבור 1,500 דקות בחודש, לשלושת הקווים יחדיו, ב"שיטת בנק" (דהיינו: אין זה משנה באיזה קו נעשה שימוש, ובכמה דקות, כל עוד לא עובר הסך-הכל את 1,500 הדקות החודשיות).

במשך התקופה הגיעו מעת לעת חיובים שחרגו מעלות החבילה, למרות שמעולם לא הגיע ל-1,500 דקות חודשיות (ולדבריו, שהתבררו כלא-מדויקים, גם לא הגיע ל-700 דקות חודשיות בשום חודש); אולם כאשר הגיע חיוב בסך כ-1,600 ש"ח, חש כי הגיעו מים עד נפש, סירב לשלם את החיוב (ועוד שני חיובים שאחריו, עד לניתוק הקווים על ידי התובעת), וערך חישוב רטרואקטיבי של כל החריגות מעל 1,000 ש"ח. לפי חישובו, חייבת לו התובעת 6,063 ש"ח, מתוכם הוא מסכים כי יקוזזו שלושת החיובים האחרונים, לפי סך 1,000 ש"ח לחיוב (דהיינו: 3,000 ש"ח, ולא סכום התביעה).

טענות התובעת, בקליפת אגוז, הן, כי חבילת השירות אמנם היתה אמורה להגיע ל-1,000 ש"ח בחודש, אולם מכסת השימוש היתה 500 דקות לכל קו, בחישוב נפרד, והחשבוניות החריגות הוצאו במקרים של חריגה ממכסת הדקות בקו זה או אחר. זאת ועוד, הנתבע שילם על פי החיובים שהוצאו לו במשך שנים, ללא מחאה או הסתייגות, וברור כי בעצמו הבין שחריגה ממכסת הדקות לקו משמעה חריגה בסכום החיוב, מעבר לעלות החבילה. עוד טענה התובעת, כי חוזה השירות מקנה לה זכות לעדכן את תעריף השימוש בשיעור של 5% מדי 6 חודשים, וכי הסכומים אינם כוללים מע"מ. אעיר כבר עתה, כי שתי טענות אלה התבררו במהלך הדיון הלא-פורמאלי כלא-נכונות, שכן זכות העדכון מוחרגת בחוזה כמתייחסת למקרים מסוימים, ואינה חלה על העסקה המדוברת, בעוד סכום העסקה על פי החוזה היה 285 ש"ח לחודש לכל קו, בצירוף מע"מ, ובסך הכל: 992 ש"ח (כולל מע"מ).

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 3,000 ש"ח.

סכום זה ישולם בתוך 30 יום מקבלת פסק-הדין, אחרת יישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. בתוך תקופת 30 הימים לא יהיה פסק הדין ניתן לביצוע בהוצאה לפועל, אולם בתום התקופה, אם לא ישולם, יעודכן סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל שנפתח לביצוע התביעה (0187986108), וההליכים בו יחודשו.

ניתן היום, כ"ה סיון תשע"א, 27 יוני 2011, בהעדר הצדדים.