מינוף ויזמות בע"מ ואח' נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ

החלטה

לפניי בקשה לתיקון בקשה לאישור תובענה ייצוגית באופן שיצורפו תובעים מייצגים נוספים וכן תצהירים מטעמם.

רקע

ביום 9.1.12 הגישו המבקשות, 3 חברות פרטיות, בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה (להלן: "בקשת האישור"). לטענת המבקשות, לאחר שהתקשרו בהסכם עם המשיבה התברר כי המשיבה מחייבת אותן בחיובי יתר שלא כדין. המבקשות פנו למשיבה בניסיון להביא להפסקת הגבייה ביתר. הפניות היו רבות ובאמצעים שונים: בטלפון, במייל, במסרונים, בפקסים ובהגעה פיזית למרכז השירות של המשיבה. הניסיונות לא צלחו והמשיבה המשיכה בחיובי היתר. עד להגשת בקשת האישור ובמשך תקופה ארוכה, לא קיבלו המבקשות את המגיע להן בגין גביית היתר שנעשתה שלא כדין. לטענת המבקשות, המשיבה מתנהלת כך בשיטתיות כחלק ממדיניות מכוונת שלה.

הקבוצה המיוצגת בבקשת האישור –"כל אדם ו/או תאגיד ו/או ישות משפטית אחרת הנמנים או אשר נמנו על לקוחות המשיבה, אשר במהלך 3 השנים עובר להגשת בקשה זו ועד למתן פסק דין בתובענה מושא בקשה זו, פנו או יפנו אל האחרונה, בדרך כלשהי לרבות טלפונית, בכתב (לרבות מסרונים ודואר אלקטרוני) או בהגעה למרכז שירות, וזאת בגין חיובי יתר בחשבונו ו/או אי ביצוע החזרים ו/או אי מתן זיכויים, למעלה מפעמיים בהקשר לאותו עניין בטרם זה טופל עד תום על ידי המשיבה".

הנזקים הנתבעים בבקשת האישור – בזבוז זמן וטרחה בסכום מוערך של 74,612,500 ₪ ועוגמת נפש, תסכול, ייאוש ואובדן עצות בסכום של 317,5000,000 ₪.

עילות בקשת האישור – הפרת הוראת סעיף 2 בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") והיותה עוולה לפי סעיף 31(א) בחוק הגנת הצרכן; הפרת חובות חקוקות ברישיון המשיבה; הטעיה והפרת הסכם; הפרת חובת הנאמנות, ההגינות ותום הלב; רשלנות; עשיית עושר ולא במשפט.

המשיבה הגישה תגובתה לבקשת האישור וטענה, בין היתר, כי אין מדובר בשיטה בה נוהגת המשיבה, כי המבקשות אינן עונות להגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן שעל כן לא עומדת להן עילה על פי חוק זה וכי בהיותן חברות הן אינן זכאיות לפיצוי בגין עוגמת נפש.

על כן, הגישו המבקשות ביום 23.1.13, בטרם התקיים קדם משפט ראשון בבקשת אישור, את הבקשה שלפניי.

תמצית טענות המבקשות

המבקשות סבורות כי עמדו בנטל להראות שמדובר בקבוצה גדולה. למען הזהירות הן מבקשות לצרף מבקשים נוספים. הבקשה היא לצירוף מעט מבקשים חדשים על מנת שלא לסבך את הדיון. המבקשים הנוספים שמתבקש צירופם הן חברות נוספות וכן אנשים פרטיים שהיו לקוחות של המשיבה (להלן: "המבקשים הנוספים"). המבקשים הנוספים פנו למבקשות לאחר שנודע להם על הגשתה של בקשת האישור. למבקשות לא הייתה אפשרות לדעתם על קיומם של המבקשים הנוספים קודם לכן; הצורך בצירופם של המבקשים הנוספים עלה רק לאחר קבלת תגובת המשיבה ועל מנת להפריך את טענותיה בדבר קיומו של כשל נקודתי; ישנה חשיבות בצירוף המבקשים הנוספים שהם אנשים פרטיים נוכח טענות המשיבה לפיהן לא ניתן לפסוק לחברה סעד בגין עוגמת נפש וכי למבקשות לא עומדת עילה מכוח חוק הגנת הצרכן; התיקון המבוקש אינו משנה את בקשת האישור מבחינה מהותית ואינו מהווה שינוי חזית. לבית המשפט סמכות להורות על צירוף בעלי הדין מכוח תקנה 19(א) בתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן: "התקנות") שהחילה על ההליך של בקשה לאישור את תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").

תמצית טענות המשיבה

הבקשה לתיקון בקשת האישור הוגשה בשיהוי ניכר כעבור למעלה משנה לאחר שהוגשה בקשת האישור, כ-5 חודשים לאחר שהוגשה תגובת המשיבה וכשבועיים לפני קדם המשפט; המבקשות יכולות היו לצרף את המבקשים הנוספים כבר במסגרת בקשת האישור; מדובר במקצה שיפורים. יש להקפיד הקפדה יתרה עם תובע ייצוגי ואין להתיר הגשת ראיות שניתן היה להגישן בשקידה ראויה עם בקשת האישור; הוספת ראיות תוך כדי ההליך מסרבלת את ההליך מובילה לניצול לא יעיל של משאבים שיפוטיים ומטילה נטל על המשיב ללא הצדקה; תקנה 24 נועדה להוספת בעל דין שהיה צריך לצרפו מלכתחילה או בעל דין שנוכחותו דרושה כדי לאפשר להכריע בשאלות שבמחלוקת. אין זה המקרה בענייננו נוכח ייחודו של ההליך. הצירוף יסרבל את ההליך ויחייב הגשת תגובה נוספת מטעם המשיבה והתייחסות פרטנית למסכת העובדות של כל אחד מהמבקשים הנוספים; עניינם של המבקשים הנוספים ממילא מיוצג על ידי המבקשות שעל כן אין צורך בצירופם. צירוף המבקשים הנוספים מרוקן מתוכן את תכליתו של מנגנון התובענה הייצוגית שנועד לאפשר לתובע ייצוגי אחד להעלות טענות בשם קבוצה רחבה ובלתי מסוימת של תובעים פוטנציאליים; הוספת המבקשים הנוספים לא תסייע להכריע במחלוקת ותחייב בדיקה פרטנית של כל אחד מהתובעים החדשים. הדבר מחזק את הטענה שהבירור הפרטני אינו מתאים להליך ייצוגי.

דיון

תקנה 92 בתקסד"א קובעת: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות".

תקנה 19 בתקנות מחילה את סדרי הדין שנקבעו בתקסד"א על הליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית "בשינויים המחויבים".

בבר"ם אינסלר נ' המעצה איזורית עמק חפר (22.11.12) (להלן: "פרשת אינסלר") נדונה הסוגייה של תיקון בקשה לאישור תובענה ייצוגית ובית המשפט שם מנה את השיקולים שעל בית משפט לשקול בדונו בבקשה לתיקון בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

השיקול הראשון עניינו באינטרס להכריע בשאלה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין (פרשת אינסלר בפסקה 14). בית המשפט קובע שם כי "כשמדובר בתובענה ייצוגית, אין מדובר באינטרס של חברי הקבוצה, אלא גם באינטרס הציבור בבירור המחלוקת ובהשגת תוצאה יעילה. מקום שהתיקון דרוש לשם כך, תיטה הכף להתירו".

ובית המשפט מוסיף כי בשלב מוקדם של ההליך עשוי להיות קושי להעריך את תרומת התיקון לשאלה שבמחלוקת ועל כן:

"כאשר בקשת התיקון מוגשת בשלב מקדמי של ההליך, קושי זה מצדיק לאמץ אמת-מידה ליברלית. על כן, ככלל, די בכך שבגדרי שיקול זה ייווכח בית המשפט כי על-פני הדברים בקשת האישור אינה בקשת סרק וכי יש יסוד סביר להניח שהתיקון המבוקש יתרום להכרעה בשאלה השנויה במחלוקת." (שם, בפסקה 14).