ת"א
בית המשפט המחוזי חיפה
|
15739-10-09
25/08/2013
|
בפני השופט:
כמאל סעב
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל / מינהל מקרקעי ישראל
|
הנתבע:
1. סידקי חסון
2. לוטפי חסון
3. פח'ר חסון
|
| פסק-דין |
פסק דין
א.הקדמה:
1.המדובר בתביעה לפסק דין הצהרתי, אשר הגישה התובעת כנגד הנתבעים, על פיה עתרה למתן פסק דין הצהרתי בו יוצהר על בעלותה בשלמות במקרקעין הידועים כגוש 11492 חלקה 158 ביישוב יוקנעם (להלן : "המקרקעין" ו/או "החלקה") ששטחה הכולל הינו 2,380 מ"ר.
ב.הצדדים לתביעה:
2.התובעת הינה מדינת ישראל / מינהל מקרקעי ישראל (להלן גם - "המינהל") המנהלת את קרקעות מדינת ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך – 1960.
3.המנוח יוסף נג'ם חסון (להלן: "המנוח") הינו הבעלים הרשום בשלמות של המקרקעין בפנקסי המקרקעין [ראו נסח המקרקעין – נספח א' לכתב התביעה המתוקן (בשנית)].
המנוח נפטר ביום 1/8/1981.
4.הנתבעים הינם יורשיו של המנוח (להלן גם – "יורשי המנוח"), בהתאם לצו ירושה שניתן ביום 9/5/1983 [ראו נספח ג' לכתב התביעה המתוקן (בשנית)].
ג.טענות הצדדים:
5.התובעת טוענת כי היא זכאית להירשם כבעלים בשלמות של המקרקעין, שרכשה מהבעלים הרשום, קרי, מהמנוח, ע"פ ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 8/8/1968 (להלן: "ייפוי הכוח הבלתי חוזר") [ייפוי הכוח צורף כנספח ד' לכתב התביעה המתוקן (בשנית)].
6.בכתב תביעתה ובסיכומיה טענה התובעת בתמצית, כי בשלהי שנות ה- 60 התעורר הצורך להגדלת שטחו של מפעל סולתם ביוקנעם (להלן: "סולתם"), לחלקות סמוכות, שנמצאו באותה העת בבעלות פרטית של תושבי דלית הכרמל ועוספיא.
בשנת 1968 פנה המינהל לגורמים פרטיים רבים שהחזיקו בבעלות רשומה במקרקעין המבוקשים בשטח כולל של כ- 130 דונם והגיע עימם להסכמים שנחתמו בפני הנוטריון הציבורי במשרדי המועצה המקומית דליית הכרמל למכירת זכויותיהם במקרקעין.
במסגרת זו הגיע המינהל להסכם עם המנוח לרכישת מלוא זכויותיו במקרקעין נשוא תביעה זו בתמורה לתשלום סך של 2,380 ל"י, ובתנאי שהמינהל יישא בתשלום מס שבח ומסי העברה (להלן: "העסקה").
לטענת המינהל, ביום 8/8/1968 חתם המנוח בפני הנוטריון הציבורי ובנוכחות עדים, על ייפוי כוח בלתי חוזר ושלפיו, בין היתר, מונה המינהל או כל מי שיוסמך על ידו להיות באי כוחו להעברת זכויות הבעלות במקרקעין בספרי האחוזה על שם "מדינת ישראל או לפקודתה".
7.עוד טענה התובעת כי לאחר תשלום התמורת המוסכמת לעסקה, דווח עליה לרשויות המיסוי, נרשמה ביום 1/11/1968 באמצעות ייפוי הכוח, הערת אזהרה לטובת מדינת ישראל בהתאם לסעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 - (להלן: "חוק המקרקעין").
8.בנוסף טענה התובעת כי לאחר רכישת המקרקעין, תפסה סולתם חזקה במקרקעין בפועל ומאז היא עושה בהם שימוש לצרכיה מזה עשרות שנים ובאופן רצוף עד למועד הגשת תביעה דנא.
9.התובעת ציינה כי העברת הזכויות לא הושלמה במשך שנים רבות בלשכת רישום המקרקעין מסיבות שונות.
10.עוד ציינה התובעת כי בשנת 2006 ביקש המינהל להשלים את רישום הזכויות על שם מדינת ישראל, ניתנה הצהרת המינהל על רכישת המקרקעין והתקבלו אישורי רשויות המס לשם רישום הזכויות [אישורי רשויות המס צורפו כנספחים ה/1 – ה/3 לכתב התביעה המתוקן (בשנית)].
אולם, לטענת התובעת, רשמת המקרקעין ציינה כי תוכל לבצע את שינוי הרישום רק לאחר קבלת פס"ד דין הצהרתי, זאת משום שבנסח רישום המקרקעין לא רשום מספר הזהות של הבעלים הרשום.
11.באשר לטענת ההתיישנות, ציינה התובעת כי טענה זו הועלתה לראשונה רק בכתב ההגנה המתוקן (בשנית) ולו רק מהטעם שלא נטענה בהזדמנות הראשונה דינה להידחות.