מינהל מקרקעי ישראל נ' עירת אילת ואח'

החלטה

בתיק זה הוגש כתב תביעה מתוקן, לאחר שניתן בו כבר פסק דין, הכולל סעד הצהרתי לפיו, הסכמים שנכרתו בין עיריית אילת לבין שתי קבוצות של רוכלים, להפעיל דוכנים במרכז הטיילת הצפונית של אילת, הם בלתי חוקיים ובטלים (להלן: "פסק הדין הקודם").

הגשתו של כתב התביעה המתוקן נעשתה בהתאם לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 1546/11 (להלן: "פסק הדין בעליון"), בו נקבע מפי כב' השופטת נאור כדלקמן (פסקה 4-5):

"כל קביעותיו של בית המשפט המחוזי הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי בגינם נתנו הצווים הצהרתיים האמורים מקובלים עלינו, ואנו מאשרים את שני הסעדים ההצהרתיים האמורים מטעמיו של בית המשפט.

ואולם, בית המשפט המחוזי נתן למדינה גם סעד שלישי. על יסוד בקשה שהועלתה בסיכומי המדינה קבע בית המשפט: פעילותם של הרוכלים בטיילת הצפונית תופסק, ועל העירייה וגורמי האכיפה לדאוג לפינויים בתום 6 חודשים מיום פסק הדין".

ובהמשך (פסקה 9-10):

"עו"ד ליבאי הצביע בעיקר על תחושה קשה של המערערים שלא היו מוכנים כלל לצו פינוי שלא התבקש... בנוסף טען כי לחלק מחברי הקבוצה ישנן טענות נגד הפינוי הנתמכות במסמכים... על כן אני מקבלים את הערעור באופן חלקי, על פי אחת החלופות שהציע עו"ד ליבאי, כך שיבוטל סעיף ג ב"אחרית דבר" של פסק הדין והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך דיון לאחר תיקון כתבי הטענות.... אנו מתירים למדינה מעתה לתקן את כתב טענותיה בבית המשפט המחוזי, כך שיוסף הסעד המתבקש. אין צורך כמובן לחזור על הטענות שהוכרעו כבר בפסק הדין ושאושרו על ידינו. כתב הגנה מתוקן לענין הסעד המתבקש בלבד יוגש תוך 30 יום מכתב התביעה המתוקן". (ההדגשה הוספה על ידי – ד.א).

לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן וכתב הגנה מתוקן, הגישה התובעת כתב תשובה בו טענה, כי כתב ההגנה המתוקן מהווה מיחזור של הטענות אשר ניצבו בפני בית ביהמ"ש והוכרעו בפסק הדין המפורט והמנומק מיום 14.12.10, שכל קביעותיו העובדתיות והמשפטיות אומצו בבית המשפט העליון. התובעת מציינת, כי הטענה החדשה היחידה בכתב ההגנה המתוקן, מופיעה בפרק יב' – פגיעה בחופש העיסוק של הנתבעים. "אשר על כן ולאור הנחיית ביהמ"ש העליון, לפיה על הדיון להצטמצם אך לסוגיות לטענות שטרם הוכרעו, תטען המדינה, כי יש להורות על מחיקת כל הסעיפים והפרקים מכתב ההגנה המתוקן, למעט אותו פרק בו נטען לפגיעה בחופש העיסוק" (סעיף 10 לכתב התשובה).

במהלך דיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 12.1.11 טען ב"כ הנתבעים, כי בכתב ההגנה המתוקן נטענו מספר טענות חדשות בנוגע לסעד הפינוי המבוקש:

ראשית, הטענה כי אין לתובעת מעמד קנייני מול הרוכלים, מאחר שתביעה לסילוק יד ופינוי צריכה לבוא מטעמו של הבעלים, והתובעת אינה בעלים של המקרקעין (אלא עיריית אילת).

שנית, כי הנתבעים הם ברי-רשות במקרקעין, כאשר לגבי חלקם מדובר ברשות בלתי הדירה. אמנם טענה זו לא פורטה בכתב ההגנה, אך היא נסמכת על ראיות ומסמכים שהנתבעים מבקשים להציג בפני ביהמ"ש. במענה לשאלה מדוע לא הוצגו המסמכים בעת שנוהלו ההוכחות בתיק, למרות שהנתבעים היו מיוצגים על ידו, השיב עו"ד טבצ'ניק (ע' 3 ש' 23):

"לא ביקשתי מהם לקבל את המסמכים אליהם אני מתייחס עכשו. תשובתי, שהתביעה הקודמת בבית משפט קמא היתה לסעד הצהרתי בלבד, כמו שהכריע בית המשפט העליון. לאורך כל השנים ידעתי ושתקתי ולא גיליתי לאף אחד שהסעד הזה לא נתבע... בחלק מהמקרים ראש העיר הנוכחי נתן מסמך בכתב – לא רשיון, לא הסכם, יש לפוחת שלושה כאלה, לרכול לצמיתות".

דיון והכרעה

א. הטענות "הישנות"

עיון בכתב ההגנה המתוקן מעלה, כי הנתבעים טענו שוב את אותן טענות הגנה, שנטענו בהליך הקודם, ולא החסירו אף אחת מהן. נטען, כי טענות התובעת בדבר מסוכנות ובטיחות בטיילת הן סתמיות – למרות שנדונו והוכרעו בפסק הדין הקודם; נטען לקיומו של היתר בניה ותכניות המציינות מיקומם של 59 דוכנים בטיילת – למרות שהטענה הוכרעה בפסק הדין הקודם; נטען, כי הנתבעים רוכלים בטיילת מכוח רישיון רוכלות שניתן להם – למרות שהטענה הוכרעה בפסק הדין הקודם; נטען, כי התובעת הסכימה להצבת דוכני הרוכלים של הנתבעים – וגם זו טענה שהוכרעה בפסק הדין הקודם; נטען לשיהוי בהגשת התביעה ולהשתק שיפוטי – הגם שטענות אלה הוכרעו בפסק הדין הקודם.

נראה, כי נשתכחה מליבם של הנתבעים ובא-כוחם קביעתו המפורשת של בית המשפט העליון, כי "כל קביעותיו של בית המשפט המחוזי הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי בגינם נתנו הצווים הצהרתיים האמורים מקובלים עלינו...", או שמא תאמר כי נטלו חירות לעצמם להתעלם ממנה ולנהוג כאילו לא נאמר דבר בנושא זה.

כך או כך, אין לאפשר לנתבעים לשוב ולטעון טענות שהוכרעו ואומצו בפסק דינו של בית המשפט העליון, ולהתעלם מהעובדה שמדובר בפסק דין המחייב את הצדדים ואינו מאפשר דיון מחודש בסוגיות אלה.

ב. הטענה שלא נטענה

הטענה, כי הנתבעים מחזיקים במקרקעין כברי-רשות בלתי הדירה, לא נטענה ולו ברמז בכתב ההגנה המתוקן, המשתרע על פני 22 עמודים!!

ב"כ הנתבעים ניסה לומר, כי ניתן לקרוא בין השיטין, כי לכך כיוונו הנתבעים בכתב הגנתם, אך גם עיון מדוקדק בכתב ההגנה אינו מעלה אפשרות זו.