מינהל מקרקעי ישראל נ' סלים יוסף ואח'

החלטה

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי ביום 21.8.2011, לפיו קיבלתי את תביעת התובע (להלן :"המשיב") נגד המבקשים והוריתי להם, בין היתר, לפנות ולסלק את ידם מחלקות 131, 132, 133, 134, 135, 160, 169, ו-192 בגוש 22660, מחלקות 33,58,61,62,71,72,73,74 ו-75 בוגש 22657, מחלקה 15 בגוש 22639 ומחלקה 51 בגוש 22632 (להלן:"המקרקעין נשוא התביעה"), ולהשיבן למשיב כשהן נקיות מכל אדם וחפץ. בנוסף הוריתי למבקשים להרוס ולסלק על חשבונם את כל המחוברים בחלקות הנ"ל תוך חודשיים ממועד מתן פסק הדין, להימנע מלהיכנס לתוך החלקות הנ"ל ולעשות בהן שימוש כלשהו, לרבות עבודות כריה, חציבה, גריסה, ניפוי וכל פעולה אחרת הקשורה להפעלת המחצבה.

המבקשים טוענים, כי סיכויי הערעור על פסק הדין טובים הם. בין היתר נטען, כי טעה בית המשפט עת לא שקל את טיעוני המבקשים בדבר החובה הקיימת בפקודת המכרות לפיה, מי שהחזיק במחצבה, הוא שצריך לשקמה, וכי הם בעלי הזכות הראשונים לשקם את המחצבה. בנוסף נטען כי בית המשפט לא בחן האם תביעת הפינוי שהגיש המינהל, הינה בהכרח הודעת ביטול להסכמת המינהל בשתיקה להפעלת המחצבה על ידי המבקשים. עוד נטען, כי טעה בית המשפט עת דחה באופן חלקי את בקשת המבקשים לצירוף מסמכים.

המבקשים אף התייחסו בבקשתם למאזן הנוחות וטענו, כי במקרה זה נוטה מאזן הנוחות לטובת עיכוב הביצוע. לגישתם, מאחר שמדובר בתביעה לפינוי מחצבה שבה מועסקים עובדים רבים וכלי חציבה כבדים שפינויים מצריך תכנון מוקדם ומורכב, הדבר כרוך בהוצאת סכומים של מאות אלפי שקלים, ולכן אם בית המשפט המחוזי יקבל את הערעור מטעמם, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו, ובכך ייגרם להם נזק בלתי הפיך.

עוד טענו המבקשים, כי פירוק מערכות הגריסה הקיימות במחצבה דורש זמן משוער של שלושה חודשים, וכן העתקת המערכות למקום חדש אף היא דורשת פרק זמן של שלושה חודשים נוספים, וזאת מבלי להתייחס לפרק הזמן הדרוש למציאת מקום המתאים לקליטה של מערכות גריסה אלו.

המשיב מתנגד לבקשה. נטען, כי הבקשה הוגשה לאחר שניתנה כבר ארכה של חודשיים על ידי בית המשפט לביצוע צו הפינוי וההריסה במסגרת סעיף 52 לפסק הדין. המשיב ציפה כי מיד עם קבלת פסק הדין (מלפני חודשיים) יתחילו המבקשים לקיים את האמור בו, אולם הופתע לגלות, כי בהתאם לאמור בבקשה, עד היום המבקשים אינם מכבדים את האמור בפסק הדין וממשיכים בפעילות לא חוקית במתקנים, דבר שנאסר עליהם לעשות במפורש במסגרת פסק הדין. בכך גילו המבקשים, כי אין בכוונתם לקיים את פסק הדין כלל וכלל.

לעניין סיכויי הערעור סבור המשיב כי דין הערעור להידחות, שכן לא נפלה כל טעות בפסק הדין. עוד נטען, כי בטענת המבקשים לפיה הם בעלי זכות הראשונים לשקם את המחצבה, יש משום הרחבת חזית אסורה, כיוון שטענה זו כלל לא נטענה על ידם קודם לכן. עוד ציין המשיב, כי בהעדר רשיון חציבה מהממונה, בהעדר חוזה מול המינהל, ובהעדר תוכנית מפורטת מאושרת המאפשרת חציבה, לא יכולים הנתבעים להמשיך ולחצוב אפילו יום אחד נוסף.

דין הבקשה להידחות. הכלל הוא שהגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין (ראה תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי; תשמ"ד –1984). בעל דין שזכה במשפט זכאי ליהנות מפירות פסק הדין באופן מיידי, גם אם בעל הדין שכנגד הגיש ערעור על פסק הדין. בהקשר זה נקבע כי על בית המשפט הנדרש לבחון את הבקשה לעיכוב ביצוע, להביא בחשבון שני שיקולים עיקריים: האחד, סיכויי הצלחת הערעור והשני, כי יהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו אם לא יעוכב הביצוע והערעור יתקבל. (ראה לעניין זה: א. גורן "סגיות בסדרן הדין האזרחי", מהדורה שביעית עמוד 527, ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח (2) 301, עמ' 304-305, ע"א 7094/10 רותם צורן נ' ניתאי שפירא [פורסם בנבו] [2010], וכן ב"ש 227/87 קרן כימיקלים בע"מ ואח' נגד ויטקו כימיקלים בע"מ פ"ד מא(1) 713 ; בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבניין בע"מ נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מג(2) 172).

בענייננו, מדובר בפסק דין אשר מורה על פינוי וסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין המשמשים כמחצבה, שהיא בבחינת נכס עסקי ואשר בוודאות לא שימשה אותם למגורים. נקבע כבר, כי עיכוב ביצוע פסק דין שעניינו פינוי נכס עסקי "יינתן במשורה, במקרים חריגים שבהם יקשה עד מאוד לפצות על נזקים העלולים להיגרם, והיד קפוצה יותר מאשר בדירות מגורים, מטבע הדברים" (רע"א 3548/10 פלונית נגד פלונית). נקבע עוד, כי "הגם כי אין להקל ראש בהשלכותיו של פסק הדין על עסקיהם של המבקשים, הרי שלא ניתן לומר כי מדובר בנזק בלתי הפיך" (רע"א 678/08 פרוספריטי פי.די.אס. איי שרותי מזון (1977) בע"מ נגד אפריקה ישראל להשקעות בע"מ). ובע"א 7399/10 בני חלפון נגד מנהל מקרקעי ישראל, דחה בית המשפט העליון בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעניינו פינוי חוות סוסים, בין היתר, מהטעם "שחוות הסוסים שעומדת על המקרקעין הנה נכס עסקי, הנזק מפינוי נכס זה הוא לרוב כספי במהותו שאיננו בלתי הפיך, וניתן לרפאו בפיצוי כספי היה והערעור יתקבל".

אין במקרה שלפנינו נסיבות חריגות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין. כפי שכבר קבעתי לעיל מדובר בפסק דין לפינוי מחצבה שהינה נכס עסקי, והנזק שייגרם למבקשים, לכל היותר, מפינוי המקרקעין וסילוק המחוברים הוא נזק כספי. עובדה זו עולה מן האמור בבקשה עצתמה, שם טענו המבקשים, כי הנזק העלול להיגרם להם מסתכם בעלויות פינוי המחוברים והעתקתם למקום אחר, שמסתכמות לטענתם במאות אלפי שקלים. נזק זה ניתן לרפא בדרך של פיצוי, שיפוי או השבה. מאחר שהזוכה בדין הוא המדינה שאין כל חשש באשר ליכולתה לפצות את המבקשים, לא ניתן לקבל את הטענה כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך במידה ולא יעוכב ביצוע פסק הדין.

זאת ובנוסף, כפי שקבעתי במסגרת פסק הדין, המבקשים השתלטו שלא כדין על שטחים החורגים משטח ההראשאה המקורית, תוך התעלמות מהתוכניות החלות בשטח, וביצעו ומבצעים עבודות כריה וחציבה בניגוד לחוק. על כן, עיכוב ביצוע פסק הדין משמעו מתן הכשר לביצוע פעולות בלתי חוקיות המנוגדות לחוקי התכנון והבניה והתוכנית החלות על מקום. לכך לא ניתן לתת יד.

לעניין סיכויי הערעור, נראה כי סיכויי הערעור קלושים הם. מדובר בערעור המכוון רובו ככולו כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט. ההלכה הפסוקה קובעת, כי רק במקרים חריגים ונדירים תתערב ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית. לא נראה כי מקרה זה נופל במסגרת אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.

המבקשים טענו עוד, כי בית המשפט לא התייחס לטענתם, כי הם בעלי הזכות לשקם את המחצבה. הסיכויים שטנעה זו תתקבל אף הם קלושים מכמה טעמים; ראשית, המבקשים מבצעים עבודות כריה וחציבה בניגוד לחוק, ללא היתרים כדין ובניגוד לתוכניות המתאר החלות על המקום. שנית, אין למבקשים זכות אוטומאטית לשקם את המחצבה והדבר תלוי בהחחלטות ובהיתרים שיתקבלו על ידי המוסדות המוסכמים. שלישית, מדובר בטענה שמהווה הרחבת חזית שלא נטענה קודם לכן.

טענה נוספת שהעלו המבקשים נוגעת להחלטת ביניים שניתנה בזמנו על ידי ושלפיה קיבלתי חלקית בקשה שהגישו המבקשים לצירוף מסמכים. גם הסיכויים שטענה זו תתקבל הם קלושים ואף אפסיים, שכן בקשת רשות ערעור על החלטתי בעניין זה נדחתה לגופה בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, אשר ציין במסגרתו כי "התרשמותי היא, כי בית משפט קמא, נהג הגינות רבה עם המבקשים, והלך לקראתם כברת דרך, ולפנים משורת הדין, נוכח הדרך בה הם מנהלים את הגנתם".

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית. המבקשים ישלמו למשיב סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות הליך זה. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כו יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, כ"ז תשרי תשע"ב, 25 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.