רע"א
בית המשפט המחוזי ירושלים
|
54625-02-14
06/03/2014
|
בפני השופט:
רפאל יעקובי
|
- נגד - |
התובע:
מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל
|
הנתבע:
שולמית מליחי
|
|
החלטה
1.עניינה של החלטה זו בבר"ע על החלטת בית משפט השלום בירושלים מ-27.1.14 בת.א. 2704-07-13.
2.בהחלטה שביסוד הבר"ע ניתן צו מניעה המונע הריסת מבנה של המשיבה, בכפוף לכך שהמשיבה תמציא ערובות כספיות.
3.ההליך שהביא להחלטה הנ"ל בא לאחר הליך קודם בין הצדדים (ת.א. (של', י-ם) 21095/08) אשר במסגרתו הגיעו לפשרה. הפשרה כללה צו מניעה נגד המשיבה, האוסר עליה שימושים שונים במבנה וכן צו עשה של הריסתו, אך הוסכם כי ביצועם של צו המניעה ושל צו העשה יידחה בשנה כדי לאפשר למשיבה להכשיר את השימוש.
4.לאחר שהמבקשת החלה בהליכי הוצל"פ לביצוע ההריסה, עתרה המשיבה למתן צו מניעה שימנע את ההריסה. לטענתה יש לכך הצדקה בעיקר בשל כך שהמבקשת היא שאחראית לכך שהשימוש שנעשה במבנה טרם הוכשר.
5.בהליך הנ"ל הסכימו הצדדים כי ההכרעה בעניין הסעד הזמני תבוא על יסוד הבקשה לסעד זמני, התגובה וסיכומים (ללא דיון פרונטאלי). לאחר כל אלה ניתנה החלטה כדלקמן:
"לאחר עיון בטענות הצדדים ומאחר ואם לא יינתן הצו יתייתר הדיון בתיק לגופו, ניתן צו המונע את ההריסה עד מתן פסק דין ואולם תוקף הצו מותנה בכך שהתובעת תפקיד תוך 7 ימים סך של 20,000 ש"ח להבטחת הוצאות ונזקי התובעת וכן תמציא התחייבות עצמית וערבות צד ג' לפצות את המשיב על כל נזק שיגרם לו ממתן הצו אם יתברר שלא היה מקום לתיתו".
6.בבר"ע דנן עותרת המבקשת לביטול צו המניעה כך שתתאפשר הריסת המבנה לאלתר. לחלופין היא מבקשת כי אם הצו יישאר על כנו, הרי שעמידתו תהיה מותנית בהגבלת השימושים במבנה (ובכלל זה "כי המשיבה תוכיח כי היא מקיימת את צו מניעת השימוש (שבהסכם הפשרה הנ"ל – ר.י.) כתנאי לעיכוב ביצוע ההריסה") ובהכבדת הערובות הכספיות.
7.לאחר עיון בבר"ע ובנלווה אליה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות וזאת אף ללא צורך בתשובה מטעם המשיבה.
8.לתוצאה דלעיל הגעתי מכח שילובם של אלה:
א.הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות שעניינן סעדים זמניים. זאת במיוחד כשמדובר בצו המונע הריסה, שמטבעה מהווה שינוי מרחיק לכת של המצב הקיים.
ב.שיקול הנובע מ"עקרון הדרך החמורה פחות" (וראו בקשר לכך ס' גולדשטיין, "יחסי הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא כספיות של בתי המשפט – עקרון הדרך החמורה פחות", משפטים טז (תשמ"ו-תשמ"ז) 176, מאמר הנזכר רבות בפסיקה). עניינו בכך שבמה שנוגע לחיוביה של המשיבה מכח הסכם הפשרה, אין להגיע באורח מיידי למצב הדרסטי ביותר (הריסה) ולפחות בתחילה ראוי לאכוף זאת באמצעים מתונים יותר.
ג.העובדה שההליכים בתיק העיקרי בבית המשפט קמא מתנהלים בקצב מהיר. כבר הוגשו שם תצהירי עדות ראשית מטעם המשיבה ובקרוב אמורים להיות מוגשים תצהירי עדות ראשית מטעם המבקשת. במצב דברים זה יש להיזהר עוד יותר מלהיחפז במתן אפשרות לצעדים מרחיקי לכת כהריסה, בטרם מיצוי הבירורים הנחוצים במסגרת התיק העיקרי.
ד.שיקול נוסף עניינו בעיקר לסעד החלופי שנתבקש במסגרת הבר"ע. במה שנוגע להוראות בנוגע לשימושים כתנאי למתן הצו, הרי שהמבקשת לא ביקשה סעד כזה בבית המשפט קמא (שם ביקשה בתגובתה ובסיכומיה רק התנאת הצו בערובות כספיות) והיא ביקשה זאת לראשונה במסגרת הבר"ע דנן.
9.כאמור, הבר"ע נדחית.
10.משלא נתבקשה תשובה, לא אחייב את המבקשת בהוצאות.
ניתנה בהעדר הצדדים היום, ד' אדר ב תשע"ד, 06 מרץ 2014.