מינהל מקרקעי ישראל בשם רשות הפיתוח נ' גדי נפתלי ואח'

פסק דין

1.האם לנתבעים זכות להמשיך ולהחזיק בשטח מקרקעין בגודל של כ- 23 דונם סמוך למושב נוגה בו מגדלים הם כרם ענבים, או שמא עליהם לסלק ידם מהמקרקעין ולהשיבם לחזקת התובע פנויים מנטיעות וגידולים.

רקע וטענות הצדדים

2.הנתבע 2 הינו בעל משק מספר 33 במושב נוגה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, וממקימי המושב (יוער כי מושב נוגה נוסד בשנת 1955).

הנתבעים מעבדים שטח במקרקעין הידועים כחלקה 33 בגוש 2801 עליו נטוע כרם. במועד עריכת דו"ח הפיקוח בעקבותיו הוגשה התביעה נמצא כי ביום 21.11.06 עיבדו הנתבעים שטח בחלק הדרום מזרחי של חלקה 33 בגוש 2801, בגודל של כ- 23 דונם עליהם נטוע בשטח של כ- 18 דונם כרם ו- 5 דונם בהם רוענן אז הכרם וניטעו בהם צנוניות,(להלן: "המקרקעין או שטח הפלישה"). שטח הפלישה סומן במפה, אורטופוטו, שצורפה לכתב התביעה וצמוד הוא לשטחי העיבוד של מושב נוגה.

המקרקעין רשומים בלשכת רישום המקרקעין בבעלות רשות הפיתוח. בהתאם לנסח רישום עולה כי הרישום בוצע ביום 30.9.92 לחלקה 33 בשטח של כ- 903 דונם.

3.לטענת התובע, הנתבעים עושים שימוש במקרקעין ללא הסכמתו ובהעדר זכות כלשהי ולפיכך יש לסלק ידם משטח הפלישה ולהחזירו לחזקת התובע, פנוי מכל נטיעות וגידולים. לשיטתו כל חלקה 33 בגוש 2801 בכלל, ושטח הפלישה בפרט, אינה מהווים חלק ממשבצת הקרקע המוקצית על ידי המינהל למושב נוגה ואף בעבר לא היתה חלק מהמקרקעין שהועמדו לשימוש המושב. לפיכך טוען התובע כי גם אם נעשה שימוש במקרקעין באישור המושב, הדבר לא נעשה על דעתו ומאחר והמושב אינו יכול להעניק יותר מאשר יש לו, יש להשיב המקרקעין לידיו.

4.הנתבעים טענו בתצהיר שתמך בבקשתם למתן רשות להתגונן, אשר הפך בהסכמה לכתב הגנתם, כי הם מעבדים את המקרקעין למעלה מ- 50 שנים, ללא כל טענה כנגדם מצד כל גורם שהוא. בנסיבות אלו נטען כי חלה התיישנות על התביעה ומסיבה זו בלבד יש לדחותה. לשיטתם, התנהגות התובע אשר נמנע מלפעול כנגד הנתבעים במשך כל השנים מקימה אף טענת השתק מכוחה מנוע התובע מלהעלות טענת הסגת גבול או פלישה.

נטען בנוסף כי בתקופה הרלוונטית, המקרקעין לא היו מקרקעין מוסדרים וכי ככל שבוצע הסדר, הם חולקים עליו ומבקשים כי תינתן להם האפשרות לבטלו. עוד נטען כי הנתבעים קיבלו את החזקה בקרקע מאת האגודה במושב נוגה ולטענת האגודה, המקרקעין מהווים חלק מחלקות המושב. לשיטת הנתבעים, מאחר ואין בנמצא מפת משבצת המגדירה את גבולות חלקות המושב, מנוע התובע מלדרוש את סילוק ידם. נטען כי מאחר והאגודה אף משלמת לתובע תשלום עבור קרקעות אלו ועדיין לא הוגדר אלו חלקות בבעלות המושב ואלו לא, מהווה הדבר טעם נוסף לדחיית התביעה. לפיכך נטען כי התובע אינו יכול לפנות את הנתבעים מהמקרקעין שניתנו להם מהאגודה לפני למעלה מ- 50 שנים גם נוכח השקעתם במקרקעין.

בתצהיריהם טענו הנתבעים כי מגדלים כרם בגודל כולל של כ- 45 דונם, מתוכם מיוחסת להם פלישה לשטח של כ- 23 דונם. נטען כי עיבוד השטח נמשך משנת 1958 לערך (53 שנים נכון למועד הגשת התצהיר). עוד נטען כי יש לראותם כברי רשות מכללא ונוכח מחדל המינהל הפכה הרשות לבלתי הדירה ועל בסיסה בוצעו ההשקעות במקרקעין.

דיון והכרעה

המסגרת המשפטית

5.עילת התביעה מעוגנת בסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – הסגת גבול במקרקעין. הסעיף קובע כי: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין..."

סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, אשר כותרתו "תביעה למסירת מקרקעין" קובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".

הנטל הראשוני מוטל על התובע, הנדרש להוכיח שהוא הבעלים החוקי של המקרקעין. בכפוף לעמידה בנטל זה, עובר הנטל לכתפי הנתבעים להוכיח שמחזיקים הם במקרקעין כדין.

משהוכח, באמצעות נסח רישום, כי התובע בעליו של המקרקעין (נספח א' לכתב התביעה), הנטל להוכיח חזקה כדין מוטל על הנתבעים. טענות הנתבעים כנגד המרשם לא פורטו כלל וממילא לא נקטו בהליך המתאים לתקיפת המרשם ולפיכך אין רבותא בטענתם כי מבקשים לשמור את זכותם לתקוף את המרשם.

הנתבעים העלו טענות שונות כדי להוכיח שהם מחזיקים במקרקעין מכוח זכות ואינם מסיגי גבול, למרות שלא כל טענותיהן יכולות לדור בכפיפה אחת. למרות שטענת הרשות הבלתי הדירה נטענה במפורש רק בתצהירים, לא מצאתי כי מדובר בהרחבת חזית שיש להמנע מלדון בה.

טענת ההתיישנות, שיהוי בהגשת התביעה ומניעות

6.בטיעוניהם עירבו הנתבעים טענת התיישנות כמגן כנגד התביעה לבין טענה לרכישת זכות מכח התיישנות.