פסק דין
לפני תביעה בעילת רשלנות רפואית, בה מבקשת התובעת לחייב את הנתבע, רופא שיניים אשר טיפל בה, להשיב לה סך של 31,000 ₪ אשר שילמה לו, וכן לחייבו לשלם לה הוצאות טיפולי שיניים משקמים בסך של 148,000 ₪ וכן פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 200,000 ₪.
הנתבע טוען מנגד כי דין התביעה נגדו להידחות והוא לא התרשל. בסיכומיו מוסיף כי הוא העניק לתובעת טיפול נכון ראוי ואיכותי. ככל שחלק מהטיפול השיקומי בתובעת נכשל (השיקום החזיתי בלסת העליונה ושיקום אחורי בתותבת נשלפת)היה זה בשל התנהלותה של התובעת עצמה ובשל מרכיבים הקשורים במצבה האישי של התובעת אשר ניתקו את הזיקה לטיפול שבוצע.
המחלוקת היא הן לעניין האחריות והן לעניין אמדן הנזקים. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות: מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' אורן אברמובסקי (מומחה לשיקום הפה). מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר שמואל טאו (שנערכו על ידי רופאי שיניים מטעמם. בשל הפערים בין חוות הדעת מונה מומחה על ידי בית המשפט ד"ר אדוט מאיר. שלושת המומחים נחקרו כמו גם התובעת, בנה והנתבע. הוגש כרטיס הטיפולים של התובעת ותצהירי עדות ראשית על נספחיהם. לאחר תום שמיעת הראיות הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.
ביום 25.12.01 הופנתה התובעת לנתבע על ידי רופאת המרכז הרפואי תל השומר. במכתב ההפניה (אשר צורף לתצהיר עדותה הראשית של התובעת) נכתב: "הגברת טל זקוקה לטיפול דנטאלי נרחב, שאנו מתקשים לספק לה במסגרת המרפאה העמוסה שלנו". למכתב זה צורף גם מכתב מיום 7.8.05 שנערך על ידי קרדיולוג שטיפל בתובעת- ד"ר שמעוני, לפיו התובעת בעלת רקע לבבי ויש לטפל בה בהתאם למצבה הרפואי.
אין מחלוקת כי בטרם הגיעה התובעת לטיפול אצל הנתבע, היא סבלה ממצב רפואי הכולל מחלת לב, מחלת סכרת בלתי מאוזנת, מבעיית חרדה דנטאלית והיא הופנתה לנתבע בשל התמחותו המיוחדת ובהיותו קרדיולוג בנוסף על היותו רופא שיניים.
על פי התיעוד הרפואי התובעת פנתה לראשונה למרפאת הנתבע ביום 18.3.02. הנתבע בדק את התובעת הפנה אותה לצילומים וערך ביום 9.4.02 תכנית טיפולים. ביום 7.6.02 הפקיד בידי התובעת העתק מתכנית הטיפולים כדי שתוכל לשלוח התוכנית לעירייה לצורך קבלת סיוע במימון.
עם קבלתה לטיפול התברר כי התובעת סבלה מהזנחה ממושכת רבת שנים אשר הצריך טיפול שיקומי נרחב. בלסת העליונה היו חסרות שבע שיניים ובלסת התחתונה היו חסרות חמש שיניים. הטיפול התחיל ביום 18.3.02 עם קבלתה ונמשך עד ליום 15.3.05. הטיפול כלל שיקום פה קבוע בשילוב שיקום פה נשלף. הטיפול הופסק לאחר שהנתבע החליט לא להמשיך הטיפול בה והפנה אותה לטיפול במסגרת אחרת.
חוות דעת מומחה בית המשפט, ד"ר אדוט מאיר:
באשר לבניית תוכנית הטיפולים: סבר המומחה כי הנתבע ראה את התובעת פעמיים לפני שהחל הטיפול, הפנה אותה לצילומים, הכין לה תכנית טיפול טובה ונכונה והפנה אותה לשיננית עקב ההיגיינה הלקויה שלה העששת ודלקות החניכיים. המומחה ציין כי לא ראה בכרטיס הטיפולים אף פגישה עם שיננית או ניקוי פה על ידי הרופא.
באשר להתנהלות התובעת: התובעת הזניחה את שיניה שנים רבות, לא התמידה בטיפול במרכזים רפואיים שונים וטובים ולא הצליחה לשמור על היגיינת פה למרות הדרכות והסברים מרופאים בבתי החולים קפלן ותל השומר. כמו כן כמות מופחתת של רוק בפיה עקב מצבה הרפואי הכללי גרם לעידוד פעילות עששתית. הפחד מטיפולי שיניים- דנטופוביה, ממנו היא סובלת מסביר את חוסר הרציפות הראוי בטיפולי השיניים.
באשר לתוכנית הביצוע: על ידי הנתבע, המומחה סבור כי גישתו של הנתבע הייתה שמרנית תוך ניסיון לשמר מקסימום חומר שן, כולל ניסיון לשחזר שיניים כמו שיניים 22 ו-36 שסיכויי הצלתן בפה היו מראש לא גבוהות. כמו כן הנתבע ניסה להימנע מטיפולי שורש יזומים מראש לפני כתרים בשיניים 21,23,43. הטיפול שבוצע בלסת התחתונה היה טיפול טוב ואיכותי עם רמת ביצוע טובה ולא נגרמו נזקים עקב הטיפול בה.
הטיפול בלסת העליונה: בתחילת הטיפול היו לתובעת 9 שיניים. שתי שיניים (17 ו-27) לא טופלו על ידי הנתבע והושארו לצורך תמיכת תותבת חלקית- מצבן נותר זהה לאחר הטיפול וההחלטה הייתה נכונה. שן אחת (16) נעקרה כראוי.
המחלוקת בין המומחים בנוגע אי הצלחת השיקום של 6 שיניים: שיקום קבוע בחזית הלסת (שיניים 13-23) וכן בנוגע לשיקום נשלף להשלמת שש שיניים (14-16, 24-26) שנסמך ותלוי ביציבות השיקום הקבוע. המומחה סבור כי מהלך הטיפול של הנתבע היה הגיוני מסודר ושמרני. מהלך הטיפול מלמד על כוונות לטיפול הכי איכותי שאפשר. מפגשים תכופים יותר בין התובעת לרופא היו מאפשרים לתקן דברים בזמן סביר ולמנוע את כשלון השחזור בלסת העליונה התובעת לא הגיעה לפגישות ולא פונה לרופאים אחרים לצורך הדבקת הגשר השני שבוצע- וגם גשר זה לא שרד עקב העששת.
הסיבות לכישלון הטיפול בלסת העליונה לדעת המומחה: מהלך טיפול שמרני וסביר שלא התאים לבעיות הכלליות שהציגה התובעת כגון: קושי בהגעה לטיפול, שמירה על היגיינה אוראלית סבירה,אי רציפות טיפולים וקושי אמיתי לטפל בצורה איכותית. הנתבע נתן כתב אחריות לחמש שנים ואף ניסה לשקם מחדש את הלסת העליונה בתחילת 2005 לאחר שראה את כשלון הטיפול. מאותם הסיבות נכשל הטיפול שוב.
בחכמה שלאחר מעשה תוכנית הטיפול הייתה צריכה להיות אגרסיבית ולכלול מראש עקירות שניים ושימוש בתותבת שלמה או סירוב לטפל בתובעת בשלב מוקדם יותר. מסקנות המומחה: הטיפול של הנתבע לא היה רשלני.
חקירת מומחה בית המשפט:
מומחה בית המשפט העיד כי כל הצילומים שהיו בפני מומחי הצדדים היו בפניו ולא רק הפענוח של הרופאים האחרים. המומחה הסביר לגבי גשר שן 45 שהוא גשר תקין שלא השתנה שלוש שנים העיד כי גם מומחה התובעת קובע כי אין בעיה עם גשר 45.
לגבי שן 23 העיד המומחה כי, קודם נעשה גשר זמני בין שיניים מספר 13-23 ביום 4.3.03 ובשל העובדה כי בשלב מאוחר יותר התגלתה עששת בשולי הכתר – הגשר הפך ללא תקין. ולכן הנתבע היה צריך לטפל בשן 23 ורק לאחר מכן להדביק את הגשר הזמני הואיל והגשר יושב גם על שן 23. העששת בשן 23 התגלתה לאחר שהנתבע רצה למסור את הגשר הקבוע, כאשר את העששת לא היה ניתן לאבחן אותה מהצילומים שלפני הטיפול. המומחה העיד כי בדרך כלל כאשר גשר מבוצע כהלכה בין אם הוא מודבק זמנית או קבוע על השיניים ללא נפילה או שטיפה- לא אמורה להתפתח עששת בזמן קצר. המומחה העיד כי התובעת אובחנה ביום 14.6.01 בתל השומר כסובלת מיובש בפה. לא בוצעה מדידה כמותית של כמה יובש בפה, אלא אובחנה רק בהתרשמות של קלינאי כי הפה יבש, קרי יש פחות רוק בחלל הפה והמשמעות היא שעלולים להתפתח מוקדי עששת- חורים הרבה יותר מהרגיל. שזה בעצם גורם סיכון לעששת.
המומחה רמז כי טעותו של הנתבע לשיטתו, טמונה דווקא בקבלתה לטיפול הואיל והטיפול בה היה מורכב, מסובך ובעייתי. המומחה הסביר כי מצבה של התובעת היה מורכב לא רק בגללה עברה הרפואי שכלל סכרת, יתר לחץ דם ויובש בפה אלא גם מהפחדים שסבלה מהם ומחוסר שיתוף הפעולה באי הגעה לתורים ובביצוע דברי הרופא. כל אלו מהווים גורמי סיכון ומגבירים את סיכויי אי הצלחת הטיפול.