מימוש התחייבות לתשלום בגין הפרת הסכם וסיכול מכירת הנכס המשותף

לפני בית הדין מונח ערעורו של האיש על החלטת בית הדין האזורי הקובעת את אופן חלוקת התמורה שתתקבל ממכירת בית הצדדים.

המערער מערער על שתי קביעות של בית הדין בפסק דינו מיום ח' בטבת תש"ף (5.1.20):

א.       אין בסיס לחייב את האישה ב'קנס' שבית הדין הגדול התרה עליו [למעשה אין מדובר ב'קנס' וב'התראה' אלא התחייבות מותנית שבהסכם שקיבל תוקף בהחלטה וכדלהלן].

ב.       חלקו של הבעל בדירה יקבע לפי שמאות עדכנית ויהיה מחצית הסכום שיתקבל בתמורה למכירת הדירה אחרי הפחתת חוב המשכנתה.

לטענת המערער המשיבה המשיכה להערים קשיים ולמנוע את מכירת הדירה גם אחרי ההסכם שאליו הגיעו הצדדים בבית דיננו כמבואר להלן. עוד טען שהסכום שנקבע בהסכם הגירושין כחלקו בבית נקבע באופן קטגורי לסך 950,000 ש"ח (או קרוב לסכום זה), על סמך הסכמת האישה שערכו של הבית הוא 3,500,000 ש"ח.

לעומתו טוענת המשיבה שקביעת בית הדין שאחרי הדיון לפנינו שיתפה פעולה למכירת הדירה (או, ויותר נכון: לא עשתה מעשים אקטיביים למניעת כניסת קונים) היא קביעה נכונה. וכמו כן שהסכום שנקבע היה המחיר שתשלם האישה אם תקנה חלקו של האיש, אך מעולם לא הסכימה שישולם סכום קבוע לאיש בכל מקרה.

יש להוסיף שהמערער הציג לפנינו תמונות המורות על ההרס הרב והנזקים בבית, שלכאורה גרמה המשיבה עם עזיבתה, ולא מחמת בלאי טבעי. אך דבר זה אינו עניין לערעור שלפנינו, שהוא על החלטת בית הדין.

אין מקום להאריך בתיאור טענות וטיעוני הצדדים שנאמרו באריכות לפנינו ובדיונים הארוכים שנערכו בבית הדין האזורי. חובתנו לקבוע אם המסקנות שאליהן הגיע בית הדין בפסק דינו נכונות כדברי המשיבה או מוטעות כדברי המערער.

רקע עובדתי והליכים קודמים

נקדים את העובדות העולות מתיק זה (עובדות ולא התרשמויות גרידא):

בדיון שנערך בבית הדין האזורי לפני כארבע שנים, ביום ג' בסיוון תשע"ו (9.6.16), לפני הגירושין, אמר האיש:

המגמה שלי למכור את הבית, לא אכפת לי כמה יעלה לי. תן לי להתנתק. בא כוחי אמר לי "אני אנהל את המכירה" כי לי אין את הכוחות לזה. היום אני רוצה שהדברים יגיעו לסיומם.

בהמשך דיון זה, העלו הצדדים הצעותיהם לעניין אופן מכירת הבית, וז"ל הפרוטוקול:

האישה: אני מוכנה לקנות בשלושה וחצי [– לפי הערכת מחיר של שלושה וחצי מיליון ש"ח].

האיש: אני רוצה שמאי והתמחרות. היא הציעה שש מאות וחמישים אלף ש"ח, המשכנתה עומדת היום על מיליון ושש מאות אלף.

ב"כ האיש: אם היא מסכימה היום לשלם תשע מאות וחמישים אלף ש"ח, מסכימים בלי שמאי ובלי כלום.

בית הדין: מסכימה?

האישה: בתנאי שכל ההוצאות מיום שעזבתי – עליו.