מימון נ' אייל ואח'

החלטה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בראשון לציון (כב' הרשמת הבכירה ר' הירש) מיום 21.7.13, לפיו נתקבלה תביעת המשיב הפורמלי מר אנטולי רוזנצוויט (התובע) כנגד המבקש מר שמעון מימון (הנתבע) במלואה, והוא חוייב לשלם לו את מלוא סכום התביעה, ומנגד חויבו המשיבים, עירית חולון ומר יגאל אייל – מנהל אגף הספורט בעיריה (צדדי ג'), אך בשיפוי חלקי מהסכום בו חויב המבקש (להלן: "אנטולי", "מימון", "העיריה" ו"אייל" בהתאמה). עניינה של בקשה זו הינו חיוב אייל בשיפוי מלוא הסכום שבו חויב המבקש.

רקע פסק הדין הינו עבודות קונסטרוקציה, אדריכלות והכנת כתב כמויות לשיפוץ מתחם הכדורגל בקרית הספורט בחולון, שביצע אנטולי - מהנדס בניין מוסמך במקצועו, לבקשת מימון ולאחר קיום פגישות עם נציגי העיריה. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי מימון הוא שפנה לאנטולי לביצוע העבודה. מימון אף לא כפר בשכר שנתבקש על ידי אנטולי. לטענת מימון פנייתו באה בעקבות פניית אייל אליו לסייע כדי להביא להסדר בין העיריה לבין "עמותת מועדון לקידום כדורגל ארזים חולון" (להלן: "העמותה"), שבמסגרתו יפונה מגרש הכדורגל הנמצא בשטח העיר חולון. לטענת מימון, בעזרת פעילותו הושג הסדר, ועתה מתנערת העיריה ואייל מחובתם לשלם עבור העבודה שבוצעה עבורם ועל דעתם.

טענת אייל לפני בית המשפט קמא היתה, כי אין לחייבו אישית בתשלום, באשר כל פעולותיו נעשו במסגרת תפקידו כמנהל אגף הספורט של העיריה, ואילו העיריה כפרה בטענות נגדה, בטענה כי לא הזמינה את העבודה והיא אינה אחראית לשלם עבורה, משאין לה כל קשר עם אנטולי. עוד טענה העיריה כי לא בוצעה הזמנת עבודה לפי הנהלים המחייבים (קבלת מספר הצעות מחיר, אישור ההתקשרות בנהלים העירוניים המקובלים ועוד).

משלא הוכחש על ידי מימון כי הוא זה שהזמין את העבודה מאנטולי וכן לא כפר הוא בגובה שכרו, נתקבלה התביעה כנגדו. מצד שני, הכחישה העמותה את מעורבותה בהתקשרות ולא הובאה ראיה להזמנת העבודה על ידה מאנטולי, ולפיכך נדחתה התביעה שהוגשה כנגדה.

המחלוקת העיקרית היתה איפוא בין מימון לעיריה ונציגיה, היינו, האם הוזמנה העבודה עבור ובשם העיריה, אם לאו. בית המשפט קמא קבע כעובדה, כי על אף שאין בידי המבקש מסמך מטעם העיריה או אייל, על פיו הוזמנה העבודה עבורם, עולה מהחוזה שבין העיריה לבין העמותה, כי העיריה עשתה שימוש במסמכים שהוכנו על ידי אנטולי, ולא נטען או הוכח שאנטולי נתן לעיריה הסכמה לעשות שימוש בפירות עבודתו ללא תשלום, או כי אנטולי נתן לעיריה או למי מעובדיה רשות להשתמש במסמכים אלה, ללא שחלה כל חובה לשלם עבור העבודה שהושקעה בהם (ס' 10 לפסה"ד).

ביהמ"ש קמא היפנה להוראות סעיף 203 לפקודת העיריות [נח] שעניינו נוהל מחייב להתחייבות כספית מטעם העיריה (חותמת העיריה, חתימת ראש העיריה והגזבר). במקרה דנן, כך קבע בית המשפט, לא היתה התקשרות ישירה בין העיריה לאנטולי, ועל כן לו לא היה נעשה שימוש במסמכים שהכין אנטולי לא היה מוצא לחייב את העיריה בתשלום כלשהו כלל. ואולם, במקרה דנן קיים חוזה בין העיריה לעמותה הנוגע לשיפוץ קרית הספורט, כשהתכניות, מפרט השיפוצים וכתב הכמויות והעלויות שהוכנו ע"י אנטולי והמכילות עשרות עמודי מסמכים, שרטוטים, תמונות, פירוט עבודות וחמרים, פירוט מידות ודפי ריכוז למכרז וכן חישוב עלויות צורפו לו והיוו יסוד לו. על כן, קבע בית המשפט קמא כעובדה, כי העיריה עשתה שימוש בעבודתו של אנטולי שהועברה אליה על ידי מימון, וכי עליה לשלם שכר ראוי עבור עבודתו. במסגרת זו נתן אף בית המשפט קמא אמון בעדות מימון לפיו ביקש לבצע את העבודה בהתאם לפניית אייל כנציג העיריה. אין להניח, כך קבע בית המשפט, כי מימון יפנה לאנטולי ויזמין עבודה בסכומים לא מבוטלים, ואף יקח על עצמו התחייבות כספית כלפי אנטולי – והכל לטובת העיריה – על דעת עצמו, ביוזמתו ובלא שנתבקש לסייע לעיריה באופן זה או אחר. לפיכך, כך קבע בית המשפט קמא, במערכת היחסים שבין מימון לבין אייל והעיריה מגיע למימון שיפוי ו/או השתתפות כספית (ס' 11 ו-12 לפסה"ד).

באשר לסכום השיפוי, קבע בית המשפט כי מימון סמך על אייל ולא שיער שיעמוד לפני שוקת שבורה בעת שידרש לשלם לאנטולי עבור העבודה. עם זאת נפל פגם בהתנהלותו, כאשר לא העלה את פרטי ההתקשרות על הכתב, לא דאג לברר מראש את העלות בגין העבודה, ולא מסר את הנתון המתייחס לעלות (שלא היה ידוע לו) לעיריה. מימון מסר את המסמכים שהכין אנטולי לעיריה, מבלי שהבטיח את תשלום שכרו של אנטולי, תוך שסמך על אייל בלא שהבטיח אמצעי זהירות להבטחתו הוא עצמו ולהבטחת אנטולי מפני סירוב העיריה לשלם את שכרו.

נוכח התנהלות מימון, מצא בית המשפט קמא לחייב את העיריה ואייל בחלק מהסכום בלבד, על פי "שכר ראוי", אותו העריך בית המשפט קמא, בהתאם לעדות מנהל אגף בינוי, תשתיות ומבני ציבור בעיריה בגובה 3% משוויו, היינו בסך של 12,600 ₪ בלבד. על כן ועל דרך האומדנא חייב בית המשפט קמא את העיריה ואיל בשיפוי מימון בסך של 12,000 ₪ מתוך סכום של 33,000 ₪ בו חויב המבקש.

חיוב חלקי זה הוא נושא הבקשה שלפני.

תמצית טיעוני המבקש בבקשתו לפני היא, כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי אייל התנגד לדרישת התשלום, זאת משלא הוגש כל כתב הגנה מצידו, והוא אף ביקש קודם הדיון ליתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד אייל, בקשה שנדחתה תוך שנקבע כי הנושא ידון במועד הדיון (החלטה מיום 2.6.13).

כן שגה בית המשפט בכך שלא חייב את אייל במלוא הסכום בו חויב הוא, זאת נוכח עדותו של המבקש וכן של אנטולי, לפיה הגיע אייל לפגישה עם אנטולי, הבטיחו שאין בעיה ולאחר ביצוע העבודה יקבל את כספו (עמ' 1 ש' 26 לפרוטוקול מיום 3.7.13). מעדותו של אנטולי עולה כי לא נשאל כלל מה סכום העבודה ומה דרישותיו. עוד טוען המבקש, כי בית המשפט שגה בהימנעו מלחייב את הנהנים מהעבודה שבוצעה, למרות שעשו שימוש בה ולא דרשו את מחירה ואף צירפו אותה כחלק אינטגרלי לחוזה שערכו, ועל אף שמוטלת עליהם האחריות לנהוג בזהירות הנדרשת מאנשי ציבור ומרשות מקומית תוך מתן הגנה לנוכלים שאינם עומדים בהתחייבויותיהם.

תשובת המשיבים התבקשה והתקבלה. תמצית טיעוניהם היא, כי פסק הדין מושתת על ממצאי עובדה והתרשמות ביהמ"ש מההליך שהתקיים והראיות שבאו לפניו ואין המדובר במחלוקת משפטית כזו או אחרת. על כן אין להתערב בפסה"ד.

לגופו של עניין טוענים הם, כי המבקש הוא שהציג את תכנית העבודה שהוכנה כחצי שנה קודם לכן לטענתם, והוחלט שאין לה כל משמעות או תרומה מעשית לשיפוץ ואין אף כל רצון לעשות בה שימוש. מעולם לא נחתם הסכם או הצעת עבודה בין העיריה לאנטולי, ומעולם לא אושרה הנחיה על פיה היה רשאי מימון להזמין מאנטולי את העבודה בשם העיריה או אייל. לעניין העדר כתב הגנה מציינת העיריה כי בניגוד לנטען, הוגש כתב ההגנה בשם שני המשיבים – העיריה ואייל, ובמסגרתו כפרו העיריה ואייל בהזמנת העבודה, לרבות בסכומי עלותה.

להתקשרות הנטענת לא צורף כל ביסוס חוקי בכתב, ועל כן טוענים הם, כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי לכל היותר יש לפסוק שכר ראוי. גם העובדה לפיה מוגשת הבקשה דנן רק כנגד אייל ולא כנגד העיריה מלמדת כי אין לה יסוד ומקורה ביריבות אישית.

אף המשיב הפורמלי – אנטולי הגיש תגובתו, וזאת למרות שהבקשה אינה מכוונת כלפיו. בתגובתו מציין הוא, כי נדרש על ידי אייל לבצע תכניות אדריכליות כולל מדידות וכתב כמויות ועלויות, כשאייל טען כי אין לו מה לדאוג ושהוא ידאג לתשלום. בנסיבות אלה עזב את כל יתר עבודותיו והתעסק בעבודה זו בלבד, הגיע למקום מספר פעמים למדידות, והכין 3 תכניות אדריכליות ושמונה חוברות צבעוניות של כתב הכמויות והעלויות בנות 76 עמודים כל חוברת. העיריה לאחר שקיבלה את העבודה ומבלי ששילמה בגינה, צירפה לחוברות אלה את ההסכם שבינה לבין עמותת ארזים.

המבקש - מימון, הגיש תשובה לתגובת העיריה ואייל, תוך שמדגיש הוא כי הבקשה הוגשה אך ורק כנגד אייל ולא כנגד העיריה, שכן אייל הציג עצמו כבעל הסמכות שלא היתה לו. בתשובתו מעלה הוא טענות פרוצדורליות שונות שלא מצאתי להן משמעות במחלוקת דנן. לגופם של דברים טוען המבקש, (טענה המועלית גם ע"י אנטולי), כי חישוב העלות כפי שנעשה על ידי בית המשפט נעשה באופן שגוי שכן המסמך שהוצג אינו תואם לעבודה דנן, ועניינו רק בעבודות פיקוח וניהול ולא בהכנת התכניות. על כן המדובר בטעות משפטית הנוגעת להסקת מסקנות מהמסך שהוגש ואשר ברור כי שגויות הן.

אחר עיון בבקשה ובתגובות לה ונספחיהם, בפרוטוקול הדיון ובפסק הדין, לא מצאתי מקום להיעתר לה.

פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות המבוססות בין היתר על התרשמות הערכאה הדיונית, ובעניין זה הכלל הוא, הימנעות ערכאת הערעור מהתערבות בממצאים אלה, אלא במקרה חריג, שאינו מתקיים בענייננו.