פסק דין
לפניי תביעה כספית על סך 97,962 ₪, שעניינה השבת סכומים ששילמו התובעים, לטענתם בטעות, בגין חיובי ארנונה, מים, חשמל וועד בית, אשר היו צריכים להשתלם על ידי הנתבעת, אשר שכרה מהתובעים 1 ו-2 חנות לצורך ניהול משרד של תיווך במקרקעין.
רקע עובדתי
התובע 1, מר עמירם מיימון (להלן: "מיימון") והתובע 2, מר אורי מיימון, הנם אחים ובעלי מניות ומנהלים בתובעת 3. אביהם של התובעים 1 ו-2, מר צבי מיימון, היה בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה הבעלים של חנות בת 35 מ"ר הממוקמת בבניין המצוי ברחוב אבא הלל סילבר 37 ברמת-גן (להלן: "המושכר"). התובעים ואביהם היו בעלי זכויות בנכסים נוספים בבניין והם ניהלו שם את עסקיהם. התובעים 2-1 קיבלו הרשאה מאביהם להשכיר את המושכר לנתבעת.
הנתבעת (להלן תקרא גם: "הולייט") הנה חברה פרטית אשר עיסוקה ייעוץ ותיווך נדל"ן. לפי תדפיס רשם החברות, מנהלת הנתבעת הנה הגב' רות כהן, אימו של הנתבע. בעלי מניות הנתבעת הנם אחיו של הנתבע, כהן רון (המחזיק 1% מהמניות) ואחותו של הנתבע, הגב' איריס כהן-גליננסקי (מחזיקה של 99% מהמניות). הנתבע (להלן: "כהן") עוסק בתיווך והנו גם בעל רישיון לעריכת דין.
ביום 19.6.03 נחתם הסכם שכירות בין מיימון להולייט, לפיו שכרה הולייט את המושכר ממיימון, כאשר תקופת השכירות ע"פ ההסכם הייתה לשישה חודשים (החל מיום 20.6.03 ועד ליום 19.12.03) בתוספת שתי תקופות אופציה בנות שנה כל אחת. דמי השכירות המוסכמים עמדו על 450$ לחודש בתוספת מע"מ. בהתאם להסכם, נקבע כי ההוצאות הנלוות השוטפות ישולמו על ידי השוכר (סעיף 13 להסכם).
אין מחלוקת כי תקופת השכירות הוארכה לאחר מכן מעת לעת, לפי הסכמות בע"פ. כמו כן, ביום 6.8.08, נחתם בין מיימון ואחיו (התובע 2) ולבין הולייט, הסכם שכירות נוסף, לתקופה 20.8.08 עד 20.1.09. דמי השכירות הועמדו על 2,350 ₪. כהן חתם על ערבות לשטר חוב שעשתה הולייט לטובת התובעים 1 ו-2 על סך של 10,000 ₪ וזאת להבטחת התחייבויות הולייט לפי ההסכם. גם לפי הסכם זה, נקבע כי הולייט תשלם בנוסף לדמי השכירות, את ההוצאות השוטפות של המושכר כמקובל. בהסכם זה אף נקבע כי השוכר מתחייב להודיע בכתב לכל הגופים או הרשויות המתאימות על מועד קבלת החזקה על ידו במושכר ולהעביר על שמו את החיובים בגין חשבונות החשמל, המים והעירייה על שמו (סעיף 7.1 להסכם).
אין מחלוקת בין הצדדים כי בניגוד להוראות הסכמי השכירות בכתב, בפועל, במשך כל תקופות השכירות, שהשתרעה על פני יותר מחמש וחצי שנים, שילמו התובעים (באמצעות התובעת 3) ולא כהן, את כל חשבונות החשמל, הארנונה, המים וועד, החלים על המושכר (להלן: "החשבונות"). גם אין מחלוקת כי התובעים לא פנו אל הנתבעים בקשר לחשבונות אלה במשך כל השנים.
רק בחודש דצמבר 2008, פנה מיימון אל כהן והעלה בפניו לראשונה את הטענה שלפיה התובעים שילמו בטעות במשך כל השנים את החשבונות. הצדדים חלוקים לגבי תוכנה של התגובה הראשונית של כהן לדברים אלה, אולם מסכימים כי בשלב כלשהו טען כהן בפני מיימון כי הצדדים הגיעו לסיכום בע"פ בסמוך לאחר תחילת תקופת השכירות הראשונה, שלפיו מיימון ישלם את החשבונות האמורים וזאת בשל טרוניות כאלה ואחרות שהיו לכהן בקשר למושכר. מיימון הכחיש מכל וכל כי הייתה הסכמה כזו ולאחר דין ודברים בין הצדדים ומשלא הצליחו להגיע להבנות בקשר לדרישת מיימון להשבת הסכומים ששילם, הגישו התובעים את התביעה דנא.
דיון
אין מחלוקת בין הצדדים כי לפי הסכם השכירות הראשון, לקחה על עצמה הולייט במפורש, לשלם את החשבונות. לפיכך, יש להכריע תחילה בטענת ההגנה של הולייט, שלפיה לאחר חתימת ההסכם, סיכמו הצדדים כי מיימון דווקא יישא בחשבונות האמורים.
האם הושג סיכום בע"פ בעניין תשלום החשבונות השוטפים על ידי התובעים
נטל ההוכחה והבאת הראיות לטענה בדבר סיכום מאוחר בע"פ ששינה את הוראות ההסכם ואשר העביר את חובת התשלום של החשבונות לכתפי מיימון, חל על הנתבעים כמי שטוענים לסיכום זה (ראה ע"א 11100/02 חצור נ' דותן (פורסם בנבו) בעמ' 14, ראה גם א.גורן,"סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית, תשס"ט) פרק ה', בעמ' 82).
לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטענות הצדדים, שוכנעתי כי יש לקבל את גרסת התובעים בנקודה זו ובהתאם לכך להגיע למסקנה כי לא היה סיכום כזה כפי שטוענים לו הנתבעים ואף להפך, הנתבעים ידעו כי לא היה סיכום כזה, נמנעו ביודעין מלשלם את החשבונות ובמכוון לא העלו את הנושא במשך כל השנים.
חוסר הסבירות של העילה הנטענת לסיכום בע"פ הנטען
ההסבר שסיפק כהן להסכמת מיימון לקחת על עצמו את תשלום החשבונות, הנו טרוניותיו של כהן לגבי "...שורה של בעיות בקשר לנכס, ביניהן העובדה כי בחזית הנכס חולפים עוברי אוחר מעטים בהרבה מכפי שניתן היה לצפות..." (ס' 20 לכתב ההגנה). בעקבות טרוניות אלה והודעתו למיימון שלפיה "..אין בכוונת הנתבעת לממש את האופציות ולהאריך את הסכם השכירות אל מעבר לתקופת ששת החודשים הראשונים" (שם), סוכם, לפי גרסת כהן, כי הנתבעת לא תישא בהוצאות השוטפות. מנגד, מיימון מכחיש כל סיכום או דין ודברים כאמור.
לאחר שבחנתי את חומר הראיות, שוכנעתי כי לא הוכח לפני שכהן פנה אל מיימון בטרוניות כלשהן על המושכר, גם לא בנושא של מיעוט תנועת הולכי הרגל. נחה דעתי כי מדובר בגרסה שהומצאה כולה בדיעבד, כדי לספק הסבר לסיכום הנטען, שאף הוא הומצא בדיעבד, אך כדי לשמש את הנתבעים כהגנה בתיק זה.
כאמור, בכתב הגנתו טען כהן לשורה של בעיות בקשר לנכס. דא עקא, בתצהיר עדותו הראשית, הזכיר בעיה אחת ויחידה, הנושא של תנועה דלילה של הולכי הרגל. גם מחקירתו הנגדית, עולה כי זו הייתה למעשה הבעיה היחידה (עמ' 158, ש' 16).
עם כל הכבוד, איני רואה את הקשר הסיבתי בין תנועה דלילה של הולכי רגל ולבין הפחתת ההוצאות הכוללות של השכירות בסכום זניח יחסית של כ-1,266 ש"ח לחודש (ראה תצהירו של מיימון בו הוכח נתון זה אשר לא נסתר). ככל שעסקו של כהן, לא היה אמור להיות מבוסס על תנועת הולכי רגל, הרי שממילא אין הגיון בגרסתו שלפיה העלה טרוניה זו בפני מיימון. מנגד, ככל שאכן ראה כהן בעניין זה כדבר מהותי מבחינתו, אשר קרוב לודאי ישפיע ממשית על הכנסות העסק, לא ייתכן כי נחה דעתו להמשיך ולשכור נכס במיקום גרוע שכזה, בתמורה לשחרורו מתשלום החשבונות, דבר שיזכה אותו בהטבה כספית מינורית למדי. הרבה יותר הגיוני בעיני כי, בנסיבות אלה היה בוחר כהן שלא להאריך את חוזה השכירות והיה מעביר את עסקו למקום אחר, שבו תנועת הולכי הרגל טובה יותר. לכהן אף עמדה האפשרות לפעול כך, שכן תקופת השכירות הראשונה שהוא התחייב לה, עמדה על חצי שנה בלבד.
זאת ועוד: גם כהן וגם אחותו העידו כי הם גרו במשך כשלוש שנים בדירת המגורים שלהם הסמוכה למושכר ובמרחק של כ- 500 מ' ממנו, כך שתנועת הולכי הרגל ברחוב אבא הלל הייתה מוכרת להם היטב (ראה עמ' 130 ש' 2, עמ' 131 ש' 3 וכן עמ' 156, ש' 27-18). גם מסיבה זו, אין זה הגיוני כי התנועה הדלילה כביכול של הולכי הרגל, נחשפה בפניהם רק לאחר תחילת השכירות.