מייזלין נ' א.א.א. פרחי החצב שיווק פרחים בע"מ ואח'

פסק דין

1.זוהי תביעה לסעד הצהרתי, לפיו הנתבעות 3-2 אחראיות באופן אישי לחוב שחבה הנתבעת 1 (להלן- "החברה"), לתובע.

2.העובדות:

התובע עוסק בגידול ומכירת פרחים. החברה עסקה גם היא במכירת פרחים. לפי רישומי רשם החברות הנתבעת 2 הייתה בעלת מניה אחת בחברה, ובתה, הנתבעת 3, הייתה בעלת 99 המניות הנותרות, וכן נרשמה כמנהלת החברה. בחברה עבד גם בעלה לשעבר של הנתבעת 2 ואביה של הנתבעת 3- מר אברהם סקיזדה (להלן-"אברהם").

3.בשנת 1999 הגיע אברהם למקום עסקו של התובע וביקש ממנו לרכוש פרחים עבור החברה. התובע הסכים והחתים את אברהם על כרטיס לקוח (נספח ב' לתצהיר התובע), בו נכתב כי אברהם הוא מנהל החברה וכי הוא ערב אישית לחיוביה. בהמשך לכך, רכשה החברה פרחים מן התובע, עד אשר ביום 27.11.00 הצטבר חוב של החברה כלפי התובע בסכום של 93,129 ₪ (ראו-כרטסת הנהלת חשבונות שסומנה ב' והוגשה במסגרת נספח ג' לתצהיר התובע). לאור זאת, התובע הגיש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל (תיק 17-11172-00-4), שיק של החברה שלא נפרע. כמו כן תבע התובע את החברה ואת אברהם בגין החוב (ת"א (שלום כפר סבא) 8147/00), קיבל פסק דין נגדם על מלוא סכום החוב, ופתח נגדם תיק הוצאה לפועל נוסף (17-02894-01-2). ביני לביני, ביום 25.12.00, נעשה "הסכם הסדר חובות" בין התובע לבין אברהם (ת/1), ולפיו התחייב אברהם לפרוע את חובה של החברה בתשלומים חודשיים של 10,000 ₪ כל אחד, בתוספת תשלום נוסף של 13,318 ₪. לשם מימוש ההסדר מסר אברהם לתובע שיקים של החברה (נספח ה' לתצהיר התובע), אך שיקים אלו לא נפרעו ולכן המשיך התובע בהליכים משפטיים נגד החברה ונגד אברהם כפי שתואר לעיל. עד כה לא הצליח התובע לגבות את מלוא החוב, ומכאן ההליך שלפניי.

4.טענות התובע.

כאמור, בהליך שלפניי עותר התובע לקבל סעד שיצהיר כי הנתבעות 3-2 אחראיות באופן אישי לחובות החברה לפי פסק הדין ושני תיקי ההוצאה לפועל הנ"ל. התובע טוען כי במהלך ההליכים השונים שהוא נקט נגד החברה ואברהם התגלו לו עובדות המצדיקות את הרמת המסך בין החברה לבין הנתבעות, וזאת בעילות שונות, החל מעירוב כספים ונכסים, עובר למימון דק, וכלה בשימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה. כמו כן, התובע טוען כי בשיחות שקיים עם הנתבעת 2, אשר הוקלטו, היא התחייבה באופן אישי לפרוע את חובה של החברה. עיקר טענותיו של התובע במישור הרמת המסך מתמקדות בכך שהנתבעות רכשו כלי רכב מכספי החברה, ובכך שהנתבעות הציגו את אברהם כמוציא והמביא בחברה ביודען שהוא שקוע בחובות, ועל כן אין משמעות של ממש לכל התחייבות אישית שהוא ייתן.

5.טענות הנתבעות.

הנתבעות טוענות כי התביעה התיישנה. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי הן פעלו בתום לב מוחלט, וכי התמוטטותה של החברה אירעה אך ורק בשל כתבת תחקיר שנעשתה בעניינה במסגרת תכנית הטלוויזיה כלבוטק. לטענתן התובע הוא שפעל בחוסר תום לב המצדיק את דחיית תביעתו, מפני שאת הסכם הסדר החוב הוא ערך עם אברהם ימים ספורים לפני שידור הכתבה בכלבוטק מתוך ידיעה ברורה שהכתבה תמוטט את עסקי החברה.

דיון והכרעה.

6.התיישנות

התביעה הוגשה תחילה לבית המשפט השלום בכפר סבא ביום 12.4.07. לפיכך, ככל שיש ממש בטענת ההתיישנות, הרי שהיא חלה רק על אותו חלק של החוב שנולד לפני 12.4.00. העיון בכרטסת הנהלת החשבונות של התובע (מסמך ב' לנספח ג' לתצהיר התובע), מלמד כי באפריל 2000 היחסים העסקיים בין הצדדים התנהלו על מי מנוחות, כאשר לעיתים הייתה החברה ביתרת חובה מול התובע, למשל ב-31.3.00, ולעיתים ביתרת זכות, למשל ביום 18.4.00 ובחודש מאי 2000. בחודש יוני 2000 החלה להצטבר בכרטסת יתרת חוב משמעותית של החברה, אך גם יתרת חוב זו נפרעה כליל בחודש אוגוסט 2000. רק בסוף חודש ספטמבר 2000 החלה להיווצר יתרת חוב חדשה אשר בסופו של יום לא נפרעה. על כן, החוב נושא התביעה נולד רק בסוף חודש ספטמבר 2000, ומכאן שהתביעה לא התיישנה. זאת ועוד, הנתבעות טוענות בתצהיריהן (סעיף 29 לתצהיר הנתבעת 3, וסעיף 9 לתצהיר הנתבעת 2), כי במהלך הליכים אחרים שניהל התובע נגדן, הן שילמו לו 22,000 ₪ על חשבון החוב. (ראו- נספח י' לתצהיר התובע). תשלום זה מהווה ביצוע מקצת זכותו של התובע, ולכן הוא מאפס את מרוץ ההתיישנות (ראו- סעיף 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958). אשר על כן, טענת ההתיישנות נדחית.

7.התחייבות אישית של הנתבעת 2 לפרוע את החוב.

התובע טוען כי הנתבעת 2 התחייבה לשאת בחוב באופן אישי. להוכחת טענתו צירף התובע תמלילי שיחות מוקלטות שערך עם הנתבעת 2, בהם היא אמרה, כך לפי התמליל, כי :

"אני לא רוצה לא לשלם, אין דבר כזה... באמת אין לי שום כוונה לא לשלם, לא לי ולא אייבי (אברהם- א.ר.), ולאף אחד מאיתנו..."

(התמלילים צורפו כנספח ו' לתצהיר התובע, ומאחר שמדובר בתמלילי שתי שיחות סומנו העמודים על ידי הח"מ במספר רץ. המובאות לעיל הן מעמ' 3 לתמליל).

טענת התובע חסרת יסוד, מן הטעם הפשוט שעיון בכל התמלילים מלמד כי בהמשך השיחה בין התובע לנתבעת 2 ניסה התובע לחלץ ממנה הסכמה ליטול אחריות אישית לחובה של החברה, והנתבעת 2 סירבה לכך באדיבות אך בתקיפות (ראו- עמ' 9-8 לתמליל). מעבר לכך, צודק ב"כ הנתבעות בטענותיו לפיהן התמלילים לא הוגשו כדין בהתאם להלכת שניר (ע"פ 869/81 שניר נ. מדינת ישראל פ"ד לח (4) 198; וראו- י. קדמי "על הראיות" (2009) עמ' 1322-1320), ולכן גם מן הטעם הזה דין טענת התובע להידחות.

8.הרמת מסך.

האירועים נושא התביעה התרחשו בשנת 2000. במועד זה עמד כבר בתוקפו חוק החברות התשנ"ט-1999, אשר בסעיף 6 שבו הסדיר לראשונה בחקיקה את סוגיית סמכותו של בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות. נוסחו המקורי של סעיף 6 תוקן בשנת 2005 בתיקון מספר 3 לחוק החברות. התיקון צמצם במידה ניכרת את היקף המקרים שבהם ניתן להורות על הרמת מסך (ראו- ע"א 10582/02 בן אבו נ. דלתות חמדיה (2005); וכן- א. חביב סגל "דיני חברות" (2007) עמ' 318). ברם, תיקון מספר 3 איננו חל בענייננו כיוון שתחולתו איננה רטרואקטיבית ( ראו- עניין דלתות חמדיה הנ"ל בעמ' 13; ע"א 4263/04 משמר העמק נ. עו"ד מנור (2009); ע"א 313/08 נשאשיבי נ. רינראוי (2009); ע"א ( מחוזי ת"א) 2231/08 שרמן נ. אל על (11/1/10)- פורסמו באתר נבו). וזה נוסחו של סעיף 6 לחוק החברות לפני התיקון:

"6 (א) ......