מחמוד סאמי מסארווה נ' בית ספר יסודי ממלכתי אלהלאל ואח'

פסק דין

1.תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 05.08.90, במהלך שיעור חינוך גופני במסגרת לימודיו של התובע בבית הספר יסודי ממלכתי "אלהלאל בעארה" (להלן: "בית הספר").

2.בכתב תביעתו טען התובע, כי ביום 18.2.2000 בהיותו בכיתה ה', בעת שהותו בחצר בית הספר במסגרת שיעור חינוך גופני וכאשר שיחק התובע עם בני כיתתו בכדורגל, פגע הכדור בפניו של התובע בחוזקה, וכתוצאה מכך נחבל התובע בעינו השמאלית (סעיפים 3 ו- 4 לכתב התביעה). לטענת התובע, נסיבות התאונה שאירעה מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנתבעים התרשלו, ועל כן יש להחיל את הכלל "הדבר מעיד על עצמו". לחלופין, טען התובע כי הנתבעים התרשלו כלפיו כאשר לא דאגו כי בחצר בית הספר יימצא מורה אשר ישגיח על הסדר וימנע את התאונה, לא סיפקו לתלמידים אמצעים ומתקני ספורט נאותים, לא פיקחו על התלמידים בעת המשחק ולא הנחו את התלמידים טרם המשחק או תוך כדי המשחק כיצד להתנהג. בנוסף, טען התובע כי הנתבעים התרשלו כאשר התירו לתלמידים לשחק בכדור שאינו מתאים לגילם .

3.הנתבעים טענו כי יש למחוק את התביעה כנגד בית הספר באשר זה אינו אישיות משפטית. הנתבעים כפרו בטענות התובע וטענו כי התובע נפגע במסגרת שיעור ספורט, כאשר תלמידי הכיתה שיחקו משחק קט-רגל בשתי קבוצות וכאשר התובע שיחק בעמדת השוער. לטענת הנתבעים, התובע נפגע בנוכחות המורה לספורט אשר הפסיק את המשחק, בדק את התובע ולא מצא כל סימני פגיעה. באשר לטענות התובע לרשלנות מצד הנתבעים, כפרו הנתבעים בכל טענות התובע וטענו כי הם נהגו כשורה.

4.לשלמות התמונה יצויין כי כל אחד מן הצדדים הגיש חוות דעת רפואית מטעמו; מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר ח. גרזוזי, אשר קבע, כי "כתוצאה מן הפגיעה בעינו השמאלית במהלך שיעור ספורט...התפתחה קטרקטה חבלתית". המומחה שחוות דעתו צורפה לכתב התביעה, קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 14.5%. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' גיורא טרייסטר, אשר קבע כי נותרה לתובע נכות בשיעור 5% בגין עדשה מושתלת, ואולם לא נותרה לתובע כל נכות בגין ליקוי בראיה. יצויין כי בחוות דעתו לא שלל המומחה מטעם הנתבעים קשר סיבתי בין הפגיעה "הקהה" - כלשונו, לבין הנכות שנותרה לתובע.

5.בית המשפט מינה מומחה מטעמו, פרופ' בנימין מילר, אשר אימץ את מסקנות המומחה מטעם הנתבעים, לפיה לא נותרה לתובע כל נכות בגין ליקויי ראיה, ואילו הנכות שנותרה לו היא בגין העדשה המלאכותית שאינה מאפשרת התכוונות, ולפיכך קובע המומחה מטעם בית המשפט כי נותרה לתובע נכות בשיעור 5% עפ"י סעיף 62 (2) לתוספת הראשונה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956. יצויין כי אף המומחה מטעם בית המשפט קבע כי קיים קשר סיבתי בין החבלה שנגרמה לתובע לבין הנכות שנותרה לו.

6.מטעם התובע העידו התובע עצמו ועד נוסף מטעמו, מר תומר ארצי. מטעם הנתבעת העידו: מנהל בית הספר - מר רבאח ג'זמאוי, המורה לספורט בבית הספר - מר מחמוד מלחם, ומר אברהם זוכמן - מפקח מרכז וממונה על החינוך הגופני במשרד החינוך.

הכרעה:

7.ראשית אדון בטענות התובע, לעניין אחריותם של הנתבעים לפצותו בגין העוולות, שלטענו, עיוולו הנתבעים כלפיו, כפי שאלו עולות הן מתצהיר העדות הראשית מטעמו והן מסיכומיו. ככל שיימצא כי הנתבעים או מי מהם אכן התרשלו, אדרש לשאלת הנזק.

רשלנות הנתבעים באשר לשימוש בכדור:

8.אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע נפגע בעינו כתוצאה מכדור שנבעט לכיוונו (ראו סעיף 11 לתצהירו של המורה, מר מלחם מחמוד וסעיף 3 לתצהירו של התובע).

9.טוען התובע, כי המורה לספורט, התיר לתלמידים לשחק בכדור "מס' 5" במקום בכדור "מס' 4" ובכך התרשלו הנתבעים, מאחר ועסקינן בכדור שאסור לשימוש בגילאים אלה. להוכחת טענה זו, מצרף התובע את ה"תקנון לאירועי החינוך הגופני" שהוציא משרד החינוך לשנת הלימודים 2000-2001 (ת/2) (להלן :"התקנון") ואשר ממנו מבקש התובע להסיק כי הכדור בו השתמשו התלמידים הוא כדור שאינו מיועד לשימוש תלמידי בית ספר יסודי.

10.בנוסף, טוען התובע כי "כדור מס' 5" שבו שיחקו התובע וחבריו לכיתה, הוא כדור מסוכן שכן הוא יותר כבד ויותר גדול, ולעניין זה מפנה הוא לתיאור שני הכדורים כפי שהדבר מתואר בעמוד 30 לפרוטוקול (ראו לעניין זה טענות התובע בסעיפים 4.8 ו- 4.11 לסיכומיו). מוסיף התובע וטוען כי עדי הנתבעת אינם יכולים להעיד עדות שבסברה, לפיה אין כל הבדל בין כדור מס' 5 לבין כדור מס' 4 לעניין בטיחות השימוש בשני הכדורים.

11.עוד מוסיף התובע וטוען כי מעדות העדים מטעם הנתבעים עולה כי אף הם חלוקים לגבי סוג הכדור שאמור לשמש את התלמידים בבית ספר יסודי. לשיטת התובע, לאחר שמעית עדות עדי ההגנה עולה תמונה לא ברורה מאחר ולא היה ברור מהו הכדור "התקני" שיש להשתמש בו, שכן העד מטעם הנתבעים - מר אבהרם זוכמן, העיד כי לצורך שיעורי ספורט בבית הספר ניתן להשתמש הן בכדור מס' 4 והן בכדור מס' 5 וכי אין הבדל בין שני הכדורים מבחינה בטיחותית (ראו עדותו של מר זוכמן בעמוד 33 שורה 14 לפרוטוקול), ואילו המורה לספורט מעיד כי ההוראה היא לקנות כדור מסוג "מיקסה" ואין זה משנה אם הכדור הוא מס' 4 או מס' 5 (עמוד 25 שורות 9 ו-10 לפרוטוקול).

12.מאידך, טענו הנתבעים כי התקנון ת/2 הינו תקנון לתחרויות בלבד, ואינו מחייב את המורים בכל הנוגע לשיעורי ספורט. לטענת הנתבעים, באותו תקנון נקבע, לצד כללי התחרויות לרבות שיטות הניקוד, זמן המשחק והכללים של המשחק, כי משחק כדורגל לכיתות י' –יב' ישוחק בכדור מס' 5 ואילו בתקנון משחק קט-רגל לתלמידות נקבע כי תלמידות כיתות ז' – ח' תשחקנה בכדור מס' 4 ואילו תלמידות כיתה ט' תשחקנה בכדור מס' 5 .

13.בנוסף טענו הנתבעים כי אין כל הבדל, מבחינת בטיחות השימוש בכדור, בין כדור מס' 4 לבין כדור מס' 5, וכי התקנון קבע את הכדור שבו ישוחקו משחקי התחרות לגבי חלק מן המשחקים (תלמידות), לא משיקולי בטיחות, כי אם משיקולי שליטה בכדור, ועל מנת לקבוע כלל אחיד לגבי מידת הכדור בו ישוחקו המשחקים של התלמידות במשחק קט-רגל (ראו סעיפים 3 ו- 4 לתצהירו של מר זוכמן). בפניי העיד מר זוכמן כי "התחרויות צריכות להיות שוות והוגנות ואז קובעים גודל כדור וגודל מגרש כדי שזה יהיה שווה. זה לא רלוונטי לשיעורי ספורט" (עמוד 32 שורות 26 ו- 27 לפרוטוקול).

14.בטרם אדון בטענת התובע, לפיה התרשלו הנתבעים כלפיו כאשר התירו לתלמידים להשתמש בכדור מס' 5, אסלק מדרכי הטענה, לפיה חל בענייננו הכלל "הדבר מעיד על עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לטענת התובע, הכדור הינו רכושו של בית הספר, ולפיכך, חל בענייננו הכלל הנ"ל, ועל כן על הנתבעים להוכיח מעתה כי לא התרשלו כלפי התובע, בנוגע לפגיעת התובע מכדור בפניו.

15.נראה, כי בכל הנוגע לטענת התובע באשר לגודל הכדור, אין להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו" בהתאם לסעיף 41 הנ"ל. בע"א 6792/09 אמג'ד מרעי נ' בית החולים המשפחה הקדושה (טרם פורסם- ניתן ביום 28.2.2011) קובע בית המשפט העליון שלושה תנאים להחלת הכלל מדבר בעדו:

"סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מונה שלושה תנאים מצטברים לתחולת חזקת "הדבר מעיד על עצמו". כל תנאי בעל נקודת תצפית משלו. הראשון צופה על התובע ודורש את אי-ידיעתו או אי-יכולתו לדעת את נסיבות קרות הנזק. השני צופה על הנתבע ודורש ממנו שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. השלישי צופה על המקרה ודורש כי נסיבותיו יתיישבו יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. בהתקיים שלושת התנאים, "על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה".

16.כבר נקבע כי "הצגת גרסה עובדתית בדבר נסיבות המקרה, והסתמכות על כלל "הדבר מעיד על עצמו" - יכול שתהיה בבחינת תרתי-דסתרי" (ראו: ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם- ניתן ביום 06.02.06).