מחמוד חליל חסן נ' המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון ואח'

פסק דין

רקע עובדתי

תובענה זו היא גלגולו השני של הליך, שעניינו הבעלות ב- 32/8 חלקים מן המקרקעין המצויים בכפר ענאתה, במגרש לא מוסדר הידוע כחלקה 17 בגוש 13. אלא שהפעם תובע הפך לנתבע, ולהיפך. הנתבע מבקש, כי אורה על דחיית התביעה על הסף מן הטעם של מעשה בית דין, ומחוסר סמכות עניינית.

טאלב ג'אבר (ולהלן: ג'אבר), הנתבע בתובענה זו, הגיש בשעתו לבית משפט השלום בירושלים תביעה למתן צו מניעה קבוע באשר למקרקעין הנ"ל, כנגד מחמוד חליל (ולהלן: חליל), התובע בתובענה שלפניי. במסגרת התביעה בבית משפט השלום (ולהלן: התביעה הראשונה), ניתן צו מניעה זמני, ביום 18.11.2004 (בש"א 8672/04), האוסר על עשיית כל עסקה, מכירה, השכרה, דיספוזיציה או העברה במקרקעין אלה.

ביום 10.10.2005 הועברה התביעה הראשונה לבית משפט זה, לאחר שנקבע כי אין לבית משפט השלום הסמכות העניינית לדון בה, בהיותה תביעה הנוגעת לבעלות במקרקעין (סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984).

משהועברה התביעה לבית משפט זה (ת.א. 7409/05), הגיש חליל, שהיה, כאמור, נתבע באותה תביעה, כתב הגנה, ולצידו בקשה לדחיית התביעה על הסף מן הטעם של חוסר סמכות (בש"א 3105/05). חליל טען בבקשתו כי המקרקעין נשוא התביעה נמצאים בכפר ענאתה, בתחומי הרשות הפלסטינית, כי שני הצדדים למחלוקת אינם תושבי ישראל או אזרחיה, ולפיכך אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה. בדיקת המינהל האזרחי במסגרת אותה תובענה העלתה, כי חלק מהמקרקעין נשוא התובענה נמצא בתחום השיפוט של ירושלים. בית המשפט (כב' השופטת ח' בן עמי) קבע, כי מוקנית לו הסמכות לדון בתובענה משני טעמים. הטעם האחד נעוץ בכך שגם על יסוד ההנחה שהמקרקעין כולם בתחום הרשות הפלסטינית, הרי משהומצאה לחליל ההזמנה לדין כדין, קנה בית המשפט סמכות לדון בתובענה והטענה היחידה היכולה להיטען בעניין הינה טענת הפורום הלא נאות. טענה זו לא הועלתה, ועל כן בית המשפט לא נדרש לה. הטעם השני בעטיו קבע בית המשפט כי מוקנית לו הסמכות לדון בתובענה הוא, שמשהועבר העניין לבית המשפט המחוזי מבית משפט השלום, הרי שעל-פי סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, קנה בית המשפט המחוזי סמכות לדון בתובענה והוא לא יעבירנה עוד.

ביום 17.9.2007 התקיים דיון בבית המשפט. חליל ובא-כוחו לא התייצבו לדיון, ולפיכך קיבלה כב' קבעה השופטת בן עמי את התביעה למתן צו מניעה קבוע, במעמד צד אחד, וכן הורתה כי שינוי הרישום בחלקה יהיה לקבוע. כב' השופטת בן עמי ציינה בפסק דינה כי מועדי דיונים קודמים שנקבעו בתיק נדחו פעם אחר פעם מסיבות שונות, לבקשת בא-כוחו של הנתבע דאז, עו"ד גורן. על כן, משלא התייצב עו"ד גורן לדיון האחרון, שנקבע בידיעתו, ומשלא הודיע מראש על היעדרותו, ניתן פסק דין במעמד צד אחד.

עוד באותו יום הגיש חליל, בהסכמת ג'אבר, בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. בית המשפט נעתר לבקשה, הורה על ביטול פסק הדין, וקבע את התיק לקדם משפט במעמד הצדדים ביום 29.10.2007. אלא שגם לדיון זה לא התייצבו חליל ובא כוחו, ובנסיבות אלה שב בית המשפט והחזיר לתוקף את פסק הדין שניתן ביום 17.9.2007. במסגרת החלטה זו פרטה כב' השופטת בן עמי את התנהלותם השיטתית של חליל ושל בא כוחו, שלא התייצבו לדיונים פעם אחר פעם, כשבקשות הדחייה הוגשו לרוב סמוך מאוד למועד שנקבע לדיון.

חליל הגיש בקשה נוספת לביטול פסק הדין, הפעם בהיעדר הסכמת הצד שכנגד. גם בקשה זו נדחתה על ידי כב' השופטת בן עמי, בהחלטתה מיום 23.12.2008.

ביום 13.1.2009 הגיש חליל בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 391/09). במקביל הגיש בקשה לפטור מהפקדת ערבון באותו הליך, אך זו נדחתה משום שלא הוכיח חוסר יכולת כלכלית להפקיד עירבון. משלא הפקיד את הערבון כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט, ומשהודעת המזכירות בדבר רישום ההליך לדחייה לא זכתה אף היא לכל התייחסות, נדחתה בקשת רשות הערעור ביום 10.6.2009.

את התביעה המונחת לפניי הגיש חליל ביום 4.6.2009, מספר ימים בטרם ניתנה החלטת בית המשפט העליון בדבר דחיית בקשת רשות הערעור. ההליך שלפניי הוא תובענה עצמאית נפרדת למתן פסק דין הצהרתי על מנת שחליל יוכרז כבעל הזכויות במקרקעין שבנדון, הצהרה שפועל יוצא ממנה הוא ביטול צו המניעה הקבוע שהוצא במסגרת התביעה הראשונה, וביטול שינוי הרישום.

טענות הצדדים בתמצית

חליל טוען, כי הזכויות בחלקה הנדונה קנויות לו בדרך של הורשה ושל רכישה, כי מעולם לא מכר את זכויותיו במקרקעין לאדם אחר, וכי ההסכם משנת 1976 עליו נסמכה תביעתו של ג'אבר הינו מסמך מזויף, שמעולם לא נחתם על ידו. עוד טוען הוא, כי פסק הדין של כב' השופטת בן עמי אינו מהווה מעשה בית דין שכן אינו מקיים דיון ענייני בטענות שהעלה בכתב ההגנה שהגיש אז. ובניגוד למה שטען במסגרת התובענה הראשונה, הפעם טוען חליל כי לבית משפט זה מוקנית הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה זו.

ג'אבר הגיש מצידו בקשה לדחיית התביעה על הסף, היא הבקשה שלפניי, מהטעם שפסק הדין של כב' השופטת בן עמי מהווה מעשה בית דין. עוד טוען ג'אבר, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית, וכי מכל מקום, הפורום הנאות הוא בית משפט בשטחי הרשות הפלסטינית. כך גם טוען ג'אבר, כי חליל מושתק מלטעון שלבית משפט זה נתונה הסמכות העניינית, לאחר שבהליך הקודם טען ההיפך מכך.

דיון ומסקנות

דרך המלך אשר עמדה בפני חליל להעלות את השגותיו הייתה הגשת בקשה לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר התייצבות, ומשזו נדחתה, הגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שדחה את הבקשה לביטול פסק הדין. חליל אכן הגיש בקשה כזו ביום בו ניתן פסק הדין (17.9.2007). כב' השופטת בן עמי קיבלה את הבקשה, הורתה לבטל את פסק הדין, וקבעה את התיק לדיון במעמד הנתבע. אלא שלמרות ההחלטה, גם לדיון זה לא הגיע חליל, ושוב הוגשה בקשה לדחיית הדיון, שעל אף הנטען בה לא צורפה לה תעודה רפואית כלשהי. אין תמה שפסק הדין שניתן במעמד צד אחד ובוטל, הוחזר לתוקפו, ובקשה נוספת לביטול פסק הדין נדחתה אף היא. בהקשר זה חשוב לציין, כי הן בבקשה הנוספת לביטול פסק הדין והן בבקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון, הצהיר מי שהיה אז בא כוחו של חליל, עו"ד גורן, כי לא ידע על קיומו של הדיון שהתקיים ביום 29.10.2007, ועל כן ממילא לא הודיע לנתבע דאז (חליל) על קיומו של הדיון. דברים אלה עומדים בסתירה מובהקת לאמור בהחלטת כב' השופטת בן עמי מאותו יום, לפיה בבוקר הדיון התקבלה בלשכתה הודעה מטעם בא כוחו של חליל, כי לא יוכל להגיע מטעמים רפואיים, מבלי שצורפה לכך אסמכתא כלשהי. ברי, אם כן, כי ידע גם ידע על קיומו של הדיון ובוודאי שהיה באפשרותו להודיע על כך ללקוחו על מנת שלכל הפחות יתייצב הוא לדיון.

הנה כי כן, משסבר התובע כי ניתנה הכרעה שגויה, היה עליו להגיש בקשה לביטול פסק הדין, ולהגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין. משלא התייצב לדיון בבקשה לביטול פסק הדין הראשונה, לא הגיש תשובה לתגובת בעל הדין שכנגד בבקשת הביטול השניה, ולבסוף לא הפקיד ערבון במסגרת בקשת רשות הערעור ולפיכך נמחקה הבקשה, אין הוא יכול היום לילך בדרך עקלקלה על מנת לעקוף את דרכי ההשגה הקבועות בחוק, ואין לקבל את טענתו כי לא היה לו יומו בבית המשפט (רע"א 1170/08 עיריית חולון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ואח', תקדין). ממילא אין הוא יכול להישמע בטענה כי פסק הדין אינו מקיים דיון ענייני בטענות ההגנה שהעלה בכתב ההגנה שהגיש בזמנו, שהרי התנהלותו היא שגרמה לכך.

ואכן, בית המשפט העליון קבע, כי כעניין שבמדיניות שיפוטית:

"...פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר... כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט... שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה..." (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה ויינשטיין, תקדין, פסקה 20, ההדגשה שלי).

כב' השופטת נאור, שכתבה את דעת הרוב, סברה כי מצב דברים בו ניתן פסק דין בהעדר הגנה, המכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא העיקרית, מקים השתק פלוגתא, שכן: