החלטה
בפניי בקשה להורות על חיובה של המשיבה להפקיד עירבון להבטחת הוצאות המבקשת ובסך שלא יפחת מ 5% מסכום התביעה (דהיינו, שלא יפחת מ- 9,000 ₪) וכתנאי להמשך בירור התובענה.
עסקינן בתביעה כספית על סך 181,400.62 ₪ שהוגשה על ידי המשיבה בגין אי תשלום חשבוניות מס וקיזוזים חד צדדים שערכה המבקשת לעצמה, וזאת בעת סיום יחסים מסחריים שהיו בין הצדדים להפצת מוצרי המשיבה על ידי המבקשת.
לטענת המבקשת, די בהיותה של המשיבה חברה בע"מ על מנת לחייבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בגין ניהול הגנתה. הנטל להוכיח כי יכולת החברה התובעת לשלם הוצאות הנתבעת מוטל על כתפיה. כמו כן לטענת ב"כ המבקשת, הפקדת הערובה במקרה דנן נחוצה גם נוכח סיכוייה הקלושים של התביעה.
המשיבה בתגובתה התנגדה לבקשה. לשיטתה, נסיבות העניין אינן מצדיקות חיובה בהפקדת ערובה, שכן המבקשת לא מפרטת מדוע סיכויי התביעה נמוכים. נהפוך הוא- המבקשת מודה בפה מלא בכתב ההגנה בחלק לא מבוטל של התובענה, קרי 115,516.50 ₪. המבקשת לא צירפה לבקשתה כל תצהיר כנדרש בדין. חוסנה הכלכלי של המשיבה איתן ואינו מצדיק את חיובה בהפקדת ערובה בהתאם למכתב רו"ח של המשיבה מיום 25/4/13 לפיו ביכולת המשיבה לעמוד בתשלום התחייבות עתידית לכיסוי הוצאות משפט ע"ס 9000 ₪ ואף למעלה מכך.
בתשובה לתגובה חזר ב"כ המבקשת על טיעוניו והוסיף בין היתר כי לא צורף תצהיר מאחר וכל הטיעונים המפורטים בבקשה הינם משפטיים.
באשר למכתב רו"ח של הנתבעת טוען ב"כ המבקשת כי אין לדעת מה יהיה מצבה של החברה בעתיד ובמיוחד לאור העובדה כי קדם המשפט נקבע רק לחודש נובמבר 2013.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, החלטתי הינה כדלקמן:
ההסדרים הנורמטיביים המאפשרים הטלת ערובה על התובע לטובת הנתבע להבטחת הוצאות במידה והתביעה תידחה, מבחינים בין תובע יחיד, לבין תובע שהינו תאגיד.
בחוק החברות קיים הסדר ספציפי ביחס לתאגיד,וזאת בסעיף 353א הקובע :
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
ברע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם במאגרים [פורסם בנבו], ביום 11.02.2009) קבע כבוד השופט ח' מלצר, כי בניגוד ללשון תקנה 519 לתקנות סדה"א ולאופן פרשנותה בבתי המשפט, סעיף 353א לחוק החברות מגדיר מספר תנאים שבהתקיימם רשאי, אך לא חייב, בית המשפט להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדין. התנאים הם כלהלן: (א) מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת (ב) הדבר ייעשה לבקשת הנתבע; אלא אם כן - (ג) סבר בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה ; או - (ד) אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע.
על כן, קיימות שתי חלופות שבהתקיימן בית המשפט לא יורה על הפקדת ערובה:
(א) אם החברה הוכיחה, כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין ;
(ב) אם בית המשפט סבור, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה.
ומן הכלל אל הפרט:
במקרה הנדון לפנינו, המשיבה בתגובתה טענה לאיתנות כלכלית ואף גיבתה טענותיה באמצעות מכתב רו"ח של החברה שנערך ביום 25/4/13 לפיו "ביכולת החברה לעמוד בתשלום התחייבות עתידית לכיסוי הוצאות משפט בסך 9000 ₪ ואף למעלה מכך,...זאת בהסתמך על הדוחות הכספיים של החברה". המבקשת מצדה, לא הוכיחה לי אחרת.
כמו כן, מדובר בתביעה בסך 181,400.62, כאשר המבקשת מודה בחוב בסך 115,516.50 ₪, כך שהסכום שנותר במחלוקת הינו נמוך משמעותית.
על יסוד האמור לעיל, התרשמתי כי המשיבה בעלת יכולת לשלם הוצאות, ככל שאלה יושתו עליה.
מכלל האמור לעיל, אני דוחה הבקשה.