החלטה
לפני בקשת התובע להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
התובע, יליד 25.4.1968, היה מעורב בתאונת דרכים ביום 25.12.2008. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. הועדה הרפואית לעררים של המל"ל (להלן: "הועדה"), קבעה ביום 19.2.12, כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה.
התובע טוען כי הוא עבר סדרת טיפולים רפואיים לאחר קביעת הועדה , אשר יש בהם כדי להצביע על החמרה במצבו הרפואי. מטבע הדברים, התיעוד הרפואי בעקבות טיפולים אלו, לא עמד בפני הועדה ולכן יש להתיר לו להביא ראיות לסתור את החלטתה. התובע מפנה במיוחד לניתוח שעבר התובע בתאריך 14.4.13 בו התגלה וגם טופל קרע בגיד בכתף. עוד טוען התובע כי הועדה, שמצאה רגישות בכתף ימין, לא העניקה לו בגין כך נכות, וזאת מבלי לנמק את ההחלטה.
הנתבעת מתנגדת לבקשה וטוענת כי הועדה היתה ערה לתלונות התובע בגין כתף ימין, בחנה את התיעוד הרפואי, ובכל זאת קבעה כי המוגבלות אינה מעניקה נכות לפי תקנות המל"ל. עוד טוענת הנתבעת כי אין כל מסמך המצביע על קשר סיבתי בין הניתוח בכתף שנערך כאמור ביום 14.4.13, ובין התאונה וכי מכל מקום, אם חלה החמרה על התובע היה לשוב ולפנות למל"ל.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בתיעוד הרפואי ובפרוטוקולים של הועדה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
סמכותו של בית המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור מעוגנת בסעיף 6ב לחוק הפיצויים, וזו לשונו:
"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".
הלכה היא, כי היתר להביא ראיות לסתור יינתן רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן. דוגמא לנסיבות כאלה, הוא מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע לאחר שנבדק, או מקרה שבו נפל פגם מהותי בהחלטת ועדת המל"ל דוגמת תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77). מקרה נוסף הוא, כאשר מתברר כי לא היו לפני הוועדה עובדות רלוונטיות וחשובות הנוגעות למצבו של הנפגע קודם לתאונה או לאחריה, ואשר היו עשויות לשנות את התוצאה (א' ריבלין, תאונת דרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, (מהדורה רביעית, תשע"ב – 2012), 776 ).
במקרה דנן, בחינת התיעוד הרפואי ממועד התאונה ועד היום מצביעה כי התובע שב והתלונן על כאבים בכתף ימין ללא שיפור במצבו וללא איתור הגורם לכאב. ראו תיעוד מיום 14.12.09; 1.11.10; 1.12.11; 12.1.12; 2.2.12.
למרות הכאבים והתלונות החוזרות, בדיקות ה-U.S שבוצעו לתובע נמצאו תקינות. לא הוצגו בפני הועדה בדיקות אחרות שיכלו להצביע על קרע בכתף.
רק במסמך מתאריך 15.2.12, מספר ימים קודם לקביעת המל"ל, מתואר לראשונה, כי קיים חשד לקרע בגיד.
לאחר קביעת המל"ל, ממשיך התובע ומתלונן. כך ביום 10.6.12, וביום 10.4.13 עד שבסופו של יום הוא מופנה לניתוח בו אותר לראשונה הקרע בגיד.
ממכלול הנסיבות כפי שפורטו לעיל עולה אחת מן השתיים: או שהקרע שהתגלה בניתוח ביום 14.4.13, היה קיים גם קודם לקביעת הועדה, אלא שהועדה לא איתרה ולא יכלה לאתרו. או, שהקרע נוצר לאחר מכן ומדובר בהחמרה. כך או כך, מדובר בממצא שהתגלה לאחר קביעת הועדה.
בהתאם לפסיקה (א. ריבלין, שם, עמ' 781) ובניגוד לעמדת הנתבעת, התובע אינו חייב לפנות למל"ל על מנת שיבחן את מצבו לאור הממצא החדש, והוא רשאי למצות את זכויותיו בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ותקנותיו.
לאור מסקנתי, מתייתר הצורך בדיון ביתר הטענות שהעלה התובע.
נוכח כל האמור, אני נעתרת לבקשת התובע ומורה על מינויו של ד"ר רוזנטל מבית חולים שערי צדק כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. החלטת המינוי תישלח בנפרד.
ניתנה היום, ה' תמוז תשע"ג, 13 יוני 2013, בהעדר הצדדים.