מז"מ טכנולוגיות בע"מ נ' פאואר - לוק מוצרי ביטחון בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשה של התובעת לביטול פסק הדין שניתן ביום 22/12/11 (במהלך שמיעת הראיות) לפיו נדחתה התביעה לבקשת ב"כ התובעת ובהסכמת הנתבעים.

התובעת טוענת כי למועד דיון ההוכחות התייצבו שלושה עדי תביעה, מתוך חמישה עדים שביקשה התובעת לזמנם לעדות בבית המשפט, אך ביהמ"ש לא התיר העדת אותם עדים היות ולא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמם ע"י התובעת; התובעת טוענת כי בבקשתה לזימון אותם עדי תביעה ציינה שמדובר בעדים שלתובעת אין שליטה עליהם ובית המשפט אישר בהחלטתו מיום 7/12/11 את זימונם לעדות חרף אי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם; בקשת התובעת לדחיית התביעה נעשתה בלית ברירה בעקבות אי התרת עדותם של העדים שהתייצבו לדיון היות ועדותם הינה אבן היסוד לבירור האמת ולביסוס תביעתה של התובעת; עוד טוענת התובעת כי לנתבעים לא ייגרם נזק עקב ביטול פסק הדין ומנגד השארת פסה"ד על כנו תגרום לתובעת נזק בל יתוקן. לאור האמור, מבקשת התובעת לבטל את פסק הדין "משיקולי צדק, יושר והגינות".

הנתבעים מתנגדים לבקשה. לטענתם, עם מתן פסק הדין, לבקשת התובעת, ובמהלך דיון שנערך במעמד הצדדים, סיים ביהמ"ש את מלאכתו, ואין לו כלל סמכות להיזקק לבקשה דנן; תנאי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 אינם מתקיימים במקרה זה, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה; אין כל שיקולי "צדק יושר והגינות", שיצדיקו את ביטול פסה"ד והמשך בירור התביעה, נגד נתבעים לגביהם הצהירה התובעת, כי הם אינם הנתבעים הנכונים; התובעת הגישה בקשה לזימון עדים שלא נתמכה בתצהיר, לא המציאה העתק מהבקשה לנתבעים על מנת שיוכלו להגיב עליה, ולא ציינה בבקשתה, שהעדים מטעמה נתבקשו לתת תצהירים וסירבו, כך שגם התובעת לא הקפידה על עשיית "צדק יושר והגינות" עם הנתבעים.

כהערה מקדמית יובהר כי ככל שבקשת התובעת נסמכת על תקנה 201 לתקסד"א, הרי שדינה להידחות על הסף. תקנה 201 דנה בביטול פסק דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד בלבד. בעניינו, מדובר בפסק דין שניתן במהלך דיון הוכחות (לאחר סיום חקירתו החוזרת של מנהל התובעת) בנוכחות בעלי הדין ובאי כוחם. פס"ד שיצא תחת ידיו של ביהמ"ש נתן תוקף של פס"ד להסכמת הצדדים, כפי שביקשו מביהמ"ש, למעט ענין ההוצאות לגביו הצדדים לא הגיעו להסכמה, והוא נשאר לשיקול דעת ביהמ"ש. בנסיבות אלה, ברי כי תקנה 201 אינה רלבנטית לצורך הכרעה בבקשה זו.

עפ"י הפסיקה, ניתן לתקוף פסק דין שניתן בהסכמת שני הצדדים בשתי דרכים. אם הטענות שמעלה מבקש הביטול מתייחסות לפגמים שנפלו לטענתו בהסכם עצמו, הרי שעל המבקש להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם- פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי דיני החוזים כגון: תרמית, טעות, הטעיה, עושק וכו'. במקרה כזה על המבקש לנקוט את הדרך, שבה עותרים לביטול חוזה על פי דיני החוזים ולהגיש עתירה מתאימה וחדשה לביהמ"ש המוסמך. (ראו: בג"צ 6103/93 סימה לוי נגד בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 605 ה).

מאידך, אם התקיפה מתייחסת להליך השיפוטי הנוגע לאישור פסק הדין, כגון מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, על המבקש לנקוט בדרך של ערעור. (ראו: ע"א 151/87 ארצי חברה להשקעות בע"מ נגד רחמני, פ"ד מג(3) 489, 499 א).

וכדברי השופטת שטרסברג-כהן ברע"פ 7148/98 עזרא ואח' נגד זלזניאק ואח', פ"ד נג(3) 337:

"באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואיפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות). הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק הדין...

מהיבט הפן ה"שיפוטי"- היינו, האישור שניתן להסכם על ידי השופט- כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים..". (ההדגשה אינה במקור ג'.נ)

מן האמור לעיל עולה כי התובעת, שחפצה להשיג על תוצאת פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים, נקטה בהליך שגוי מיסודו. ככל שהיא חפצה לתקוף את פס"ד שניתן בהיבט ההסכמי היה עליה להגיש תביעה מתאימה לביהמ"ש ולשכנע את ביהמ"ש כי נפל פגם בהסכם המצדיק את ביטולו, וככל שהיא חפצה לתקוף את פס"ד בהיבט השיפוטי הרי היה עליה להגיש ערעור על פס"ד בדרך הרגילה. די בכך כדי להביא לדחיית בקשתה על הסף. כל שייאמר מעתה, הינו בגדר, יתר על הדרוש.

מסקירת טענות התובעת כפי שפורטו בבקשתה עולה כי אינה תוקפת את הפן ההסכמי של פס"ד, שכן אינה מעלה טענות לפגמים הקשורים למו"מ או להסכמה שהושגה בין ב"כ הצדדים לסיום אותה מחלוקת. לאור זאת, נותר לברר האם תקיפת פס"ד הינה מההיבט השיפוטי, היינו בהליך אישור ההסכמה שהושגה ע"י בית המשפט.

עיון בפרוטוקול הדיון מיום 22.12.11 עמ' 11 שורות 18-19 מלמד כי ב"כ התובעת ביקש את הסכמת ב"כ הנתבעים לדחות את התביעה ללא צו להוצאות וזאת לאחר שסבר כי הנתבעים אינם חייבים לתובעת כספים בגין הסחורה שסופקה. וכדבריו:

"בשלב זה אנו מבקשים בהסכמת חברי, אם יסכים, לדחות את התביעה ללא צו להוצאות. אנו נתבע את הכתובת הנכונה, את האנשים שאכן קיבלו את הדלתות ואת הסחורה".

דהיינו, התובעת היתה נכונה להסכים לדחיית התביעה נגד הנתבעים ללא קשר לאי העדת עדי התביעה (אשר התייצבו לדיון ההוכחות ללא שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמם), אלא כיוון שב"כ התובעת והתובעת עצמה באמצעות מנהלה הגיעו לכלל מסקנה (באופן סובייקטיבי כמובן) כי הנתבעים אינם יריביהם הנכונים ולפיכך אין טעם בהמשך ניהול התביעה. מכאן, שהתובעת אינה מצביעה גם על פגם שיפוטי המצדיק ביטול פס"ד גם אילו הוגש בהליך הנכון.

יודגש כי העדר תצהירי עדות ראשית מטעם עדי התביעה בפתחו של דיון ההוכחות, ללא שניתן טעם מניח את הדעת לכך, הינו מחדל של התובעת. בהתאם לתקנה 214 ט (א) לתקסד"א בתובענה בסדר דין מהיר על בעלי הדין להגיש תצהירי עדות ראשית של עדיהם תוך 45 ימים לאחר הגשת כתב ההגנה האחרון. תקנה 214 ט (ג) קובעת כי תצהיר שלא הוגש במועד, לא יוגש אלא ברשות ביהמ"ש; עד, אשר לא הוגש תצהיר עדות ראשית שלו, לא יוכל להעיד, אלא ברשות ביהמ"ש, ומטעמים מיוחדים שיירשמו.

ואוסיף, אין בטענה כי עדי התביעה שזומנו אינם בשליטת התובעת ו/או בטענה כי עד התביעה הראשון שעלה לעדות אותר רק כשבוע לפני דיון הוכחות כדי להוות טעם מיוחד המצדיק אי הגשת תצהירי עדות ראשית במועד ו/או התרת עדותו של העד ללא שהוגש תצהיר עדות ראשית וללא שניתנה לצד שכנגד האפשרות להתכונן לחקירתו הנגדית של העד כדבעי.

בית המשפט אישר לתובעת בהחלטתו מיום 7/12/11 את זימונם של אותם עדים (במילים: "כמבוקש במסירה אישית") אך מובן כי אין באישור בקשה זו כדי להביע עמדה כלשהי מצד ביהמ"ש לגבי מחדלה של התובעת לגבי אי הגשת תצהירי עדיה במועד. יתרה מכך, והוא העיקר, אין באישור הבקשה לזימון העדים כדי לפטור את התובעת מחובתה להגיש תצהירי עדות ראשית מטעם עדיה ולמלא אחר סדרי הדין.

זהות העדים מטעם התובעת היתה ידועה לתובעת עוד ממועד הגשת התביעה וזאת ,בין היתר, מן העובדה שצוינה בסעיף 6 לבקשה לפיה כל אחד מהעדים חתם על תעודת המשלוח של התובעת בתור מי שקיבל לידיו את הסחורה. לאור זאת, לרשות התובעת היה זמן והותר לאיתור עדיה ולעריכת תצהירים מטעמם והגשתם לביהמ"ש. התובעת אף היתה רשאית להגיש בקשה מתאימה הנתמכת בתצהיר להתיר העדת עדים מטעמה ללא תצהיר בהתאם לתקנה 168 ב' לתקסד"א, ככל שעדים אלה לא הסכימו לערוך תצהיר עדות ראשית, אך היא לא עשתה כן במקרה שבפנינו.

סיכומו של דבר הבקשה נדחית.