פסק דין
תביעה קטנה בגין נזקי תאונת דרכים בגובה 3,990 ₪.
המדובר בתאונת דרכים שהתרחשה ברחוב אחוזה ברעננה. התובעת נהגה לכיוון מערב ברכב שבבעלות בעלה התובע, כאשר לפתע נפגע רכבה מאחור על ידי רכב בו נהג הנתבע 2, ואילו רכבו של הנתבע 2 נפגע מאחור על ידי רכב הנהוג על ידי הנתבע 4. התובע פנה לנתבעת 1 (המבטחת של נתבע 2) ולנתבעת 3 (המבטחת של נתבע 4) על מנת לקבל מהן את דמי הנזק, אך נוכח גרסאות המבוטחים סרבו הן לשלם.
לפיכך הפעיל התובע את פוליסת הביטוח שלו, ונגרמו לו לטענתו הנזקים הבאים: דמי השתתפות עצמית בסך 1,951 ₪, הפסד הנחת העדר תביעות במשך שלוש שנים בשיעור של 1,500 ₪, דמי כינון בסך 239 ₪ ועוגמת נפש בסך 300 ₪.
הנתבעים 1 ו-2 הכחישו את אחריותם לתאונה, וטענו בכתב הגנתם כי רכב הנתבע 4 הדף את רכב הנתבע 2 לעבר רכב התובע. עוד טענו הנתבעים 1 ו-2 כי נזקי התובע "אינם מהימנים ומנופחים", ולדעתם מסתכמים בסך ההשתתפות העצמית בלבד.
הנתבעים 3 ו-4 הכחישו אף הם את אחריותם לתאונה. לטענתם, נסע הנתבע 4 ברחוב אחוזה בשיירה במהירות איטית מאוד, כאשר לפני נסע רכב הנתבע 2 ולפני רכב הנתבע 2 – רכב התובע. הנתבע 4 טען כי לפתע הבחין ברכב הנתבע 2 מחליק על כתם שמן ופוגע ברכב התובע. לדברי הנתבע 4 לא הספיק הוא לבלום והתנגש עם רכבו ברכב הנתבע 2 מאחור. לשון אחר: הנתבע 4 הצטרף לתאונה קיימת. גם הנתבעים 3 ו-4 טענו כי הנזק אותו תבעו התובעים הינו מוגזם.
השאלה המרכזית בתביעה זו היא, אפוא, שאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים, וכפועל יוצא ממנה, חלוקת הנזק. בנוסף ישנה מחלוקת לעניין גובה הנזק.
לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים המעורבים (התובעת, הנתבע 2 והנתבע 4) ועיינתי בכתבי הטענות ובכל אשר צורף להם, באתי לכלל מסקנה כי סביר יותר שהתאונה התרחשה כטענת הנתבע 4 ולא כטענת הנתבע 2.
התובעת העידה כי בנוסעה ברחוב אחוזה ברעננה הבחינה במים על הכביש וניסתה לעצור. התובעת הרגישה מכה חזקה מאחור ועמדה על כך שהרגישה (ואף שמעה) מכה אחת בלבד. כאשר יצאה מהרכב ראתה שלוש מכוניות צמודות: הרכב שלה, רכב הנתבע 2 ורכב הנתבע 4. התובעת לא הבחינה ברכב השלישי פוגע ברכב השני. שמעתי את התובעת ואני נותן אמון מלא בעדותה.
נתבע 4 העיד אף הוא כי הכביש היה רטוב. הוא ראה את המונית בה נהג נתבע 2 עוצרת לפתע, ואף שניסה לבלום החליק רכבו ופגע ברכב הנתבע 2. נתבע 4 העיד כי ראה את נתבע 2 עומד מחוץ למונית ואילו התובעת היתה בתוך הרכב, ובשלב זה פגע ברכב הנתבע 2. גרסת הנתבע 4 מתיישבת יפה עם גרסת התובעת וכן עם התמונות שהוגשו לבית המשפט, מהם ניתן ללמוד כי הנזק בחלק האחורי של רכב הנתבע 2 היה מינימאלי.
נתבע 2 העיד כי עד כמה שידוע לו הכביש לא היה רטוב ורכב התובעת לא החליק. דברים אלה עומדים בסתירה לגרסת התובעת אותה מצאתי כמהימנה.
העובדה שהתובעת הרגישה חבטה אחת ולא שתיים מוסברת בכך שפגיעת רכב הנתבע 4 ברכב הנתבע 2 היתה פגיעה קלה בלבד, כעולה מן התמונות שסומנו במ/2, ועל כן סביר שכלל לא הורגשה ברכב התובעת. אני אף מקבל את טענת נציגת הנתבעת 3 כי לוּ הרכב של הנתבע 4 שהוא רכב גדול וכבד (טנדר טויוטה) היה הודף את רכב הנתבע 2 לעבר רכב התובעת, צריכים היו להיגרם נזקים כבדים בהרבה לשני כלי הרכב האחרונים.
אני קובע כי סביר יותר שהתאונה התרחשה כטענת הנתבע 4. מכאן ברור כי הנתבע 2 התרשל בנהיגתו באופן שהביא לתאונה, וכי אין כל אשם תורם מצדה של התובעת. התובעת, אשר נסעה במהירות נמוכה, ניסתה לעצור את רכבה משהבחינה ברטיבות בכביש, והנתבע 2 לא שמר מרחק מספיק מאחוריה על מנת להספיק לבלום ולא לפגוע בה. רכב הנתבע 2 פגע ברכב התובעת והסב לה את הנזק המתואר בחוו"ד השמאי שצורפה לתביעה.
ברי כי בתרחיש התאונה שנקבע על ידי גם הנתבע 4 התרשל (בכך שלא שמר מרחק באופן שיאפשר לו לבלום את רכבו ולא לפגוע ברכב שלפניו), אולם רשלנותו זו לא גרמה לנזק ברכב התובעת אלא לרכב הנתבע 2 בלבד. משכך, יש לקבוע כי הנתבעים 1 ו-2 הם שישאו באופן בלעדי בנזק.
אשר לגובה הנזק, מוסכם על נתבעים 1 ו-2 כי נגרם לתובעים נזק בגין דמי ההשתתפות העצמית (1,951 ₪) ודמי כינון נזק (239 ₪). הנתבעים צודקים בכך שהתובעים לא הוכיחו במדויק מה שיעור הפסד הנחת היעדר התביעות, אך הנני סבור כי אף שהתובעים החליטו לא לבטח את רכבם בביטוח מקיף, ראויים הם לפיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה.
סיכום
סוף דבר, אני מקבל את התביעה נגד נתבעים 1 ו-2, ואלה ישלמו ביחד ולחוד לתובעים סך של 3,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 300 ₪. סכומים אלה ישלמו הנתבעים 1 ו-2 לתובעים בתוך 30 יום מיום ההמצאה.
אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4, אך נוכח העובדה כי הדיון שנקבע ליום 19.11.09 נדחה בשל מחדליהם, אני מורה להם לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 600 ₪, וזאת בתוך 30 יום מיום ההמצאה.
ניתן היום, י"ב טבת תש"ע, 29 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.