מור נ' זיגדון

החלטה

הפרוטוקול ופסה"ד יינתן בסוף היום ויישלח לצדדים.

ניתנה והודעה היום כ"ב שבט תשע"א, 27/01/2011 במעמד הנוכחים.

אירית מני-גור, שופטת

פסק דין

בתביעה זו תובעת הגב' שירלי מור את הנתבעת ניצה זיגדון בגין העובדה שכלבה של הנתבעת (להלן: "הכלב התוקף") תקף את הכלב שלה (להלן: "הכלב המותקף"), ולמרבה הצער כתוצאה מתקיפה זו מת כלבה של התובעת.

הכלב התוקף היה מגזע מעורב, מעיון בתמונות עולה כי מדובר בכלב בינוני ולא מגזע המוגדר כגזע מסוכן על פי החוק. הכלב המותקף הינו כלב זעיר מסוג יורקשייר טרייר שמשקלו כ-2.5 ק"ג וגובהו כ- 20 ס"מ.

על פי גרסת התביעה, אמה של התובעת לקחה את הכלב לטיול ובעודה חולפת על פני ביתה של הנתבעת הפתיע אותה הכלב התוקף מאחוריה ותקף את כלבה שלה. תוך כדי תקיפה, אחז הכלב התוקף בגבו של הכלב המותקף וניער אותו באוויר והשליכו ארצה. כתוצאה מהפגיעה נלקח הכלב לביקור במרפאה של הווטרינר ד"ר יורם קלינברג ביום האירוע ולמחרת. מאחר שמצבו לא התייצב הוא עבר ניתוח בהרדמה כללית כשמונה ימים לאחר האירוע, וביום 25.4.10 נפטר מפצעיו.

לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה בכך שאפשרה לכלב התוקף להסתובב עם רצועה נמתחת, עובדה שגרמה לנתבעת לאבד שליטה על פעולות הכלב. כמו כן, טוענת התובעת כי הכלב התוקף הסתובב ללא זמם כנדרש בחוק. התובעת מבקשת פיצוי בגין ההוצאות הרפואיות, בגין עלות רכישת כלב חדש, הוצאות באובדן ימי עבודה, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש. סה"כ תביעתה של התובעת מסתמכת בסך של 24,435 ₪.

לגרסת ההגנה כפי שמופיעה בכתב ההגנה, הכלב המותקף לא היה קשור ברצועה ולו היה קשור היה ניתן למנוע את האירוע (סעיף 6 לכתב ההגנה). יתרה מכך, על פי גרסת ההגנה הכלב המותקף התנפל על הכלב התוקף, והכלב התוקף לא עשה אלא כדי להגן על עצמו (כך בסעיף 10 לכתב ההגנה). הנתבעת אף מכחישה את הקשר הסיבתי בין מות הכלב לבין האירוע, לטענתה מדובר בכלב כבן 9 שנים הנחשב לבוגר מאוד בגזע יורקשייר, ואם מת הכלב הרי זה כתוצאה מגילו המופלג ו/או כתוצאה מטיפול לקוי של הווטרינר (סעיף 15 לכתב ההגנה).

מאישור של ד"ר קלינברג הווטרינר שטיפל בכלב ואשר צורף לכתב התביעה, מפורטים שלבי הטיפול שנעשו בכלב המותקף כתוצאה מהאירוע, עוד מציין הווטרינר כי:

"סיבת המוות לדעתי היא שחרור קרישי דם, שנוצרו כתוצאה מניעור הכלב, למוח ואשר יצר סימפטומים נוירולוגיים ולחץ על מרכז הנשימה במוח".

אין בפניי כל תיעוד מקצועי אחר הסותר הנחה זו, כי הכלב המותקף מת כתוצאה מהאירוע. אף סמיכות הזמנים לאירוע והטיפול בכלב בעקבות אותו אירוע, ואשר הצריך בין היתר ניתוח בהרדמה מלאה לניקוי האפסס במקום הנשיכה, מהווה ראשית ראיה מספקת לקשר הסיבתי שבין האירוע לבין מות הכלב. יש גם לדחות כל טענה של ההגנה כי ייתכן והכלב מת מפאת גילו ו/או מפאת רשלנות רפואית, לא הובאה בפניי כל ראיה וראשית ראיה לעובדה כי הווטרינר שטיפל בכלב התרשל באיזה שהוא שלב משלבי הטיפול. טענה מסוג זה יש להוכיח באמצעות אישורים של איש מקצוע, דבר זה לא נעשה. אף לא הובאה להנחת דעתי כל ראיה היכולה להצביע על כי מדובר בכלב בוגר מאוד, הנתבעת צרפה כתבה מאתר באינטרנט על פיו כלבים מסוג זה חיים בממוצע בין 10 ל-15 שנה, והכלבים הזעירים מאוד חיים אף פחות. מנגד, צרפה התובעת תגובה של הגב' כהן ריקי המנהלת את האתר. הגב' כהן במכתבה שצורף לכתב התשובה, מתנערת מהדברים שיוחסו לה כי הכלב מגזע יורקשייר הוא כלב תוקפני. נהפוך הוא, הגב' כהן מציינת במכתבה כי כלב מגזע זה הינו בעל מזג נוח המסתדר עם אנשים ובעלי חיים אחרים, הוא איננו סובל ממחלות ותוחלת החיים שלו ארוכה ויש כלבים המגיעים עד 17 שנים.

כאמור, לא הונחה בפניי כל ראיה משכנעת כי הכלב המותקף היה בוגר מאוד לגילו באופן שגרם לפטירתו ולא האירוע הנטען. אף אינני סבורה שיש להתחשב בנתון זה בשאלת עוגמת הנפש. מדובר בכלב שהתובעת גידלה כ-5.5 שנים, ואין גילו הכרונולוגי של הכלב משפיע כהוא זה לעניין עוגמת הנפש. אין לדעת אם דווקא הכלב המותקף היה חי את התקופה המינימאלית הסטטיסטית של 10 שנים, או שמא את התקופה המכסימאלית של 17 שנים, או כל תקופה אחרת בין שני הקצוות.

באשר לשאלת האחריות – לאחר ששמעתי את הצדדים המעורבים באירוע שהם אמה של התובעת והנתבעת, אני מאמינה לגרסת התובעת כי הכלב המותקף היה קשור ברצועה. הטענה כי כלב מסוג זה איננו יכול להלך חופשי מפאת סכנה לחייו היא טענה נכונה, אף הגיוני בעיניי כי דווקא בשל גודלו הזעיר הוא היה קשור ברצועה לבעליו על מנת להגן עליו. מעדות הנתבעת, עולה כי אין מדובר בתקיפה של הכלב המותקף ובהגנה של הכלב התוקף כפי שצוין בכתב ההגנה, אלא הנתבעת תארה בגרסתה את האירוע כתגרה של שני כלבים זכרים שרחרחו זה את זה כדרכם של כלבים, ללא שהיתה התגרות מצד כלב זה או אחר. עוד אני מאמינה לגרסת התביעה, כי הכלב התוקף היה קשור לרצועה נמתחת ולא לרצועה קבועה כמו שמופיעה בתמונות ההגנה. מתיאור האירוע, עולה כי הנתבעת ובתה עמדו בחצר הבניין כשכוונתם לרדת ב-4 מדרגות, המדרגות הקיימות בחצר על מנת ללכת לכיוון תחנת הרכבת. אלא שהכלב התוקף רץ לפניהם לכיוון הכלב המותקף, רחרח אותו ואז החל אירוע התקיפה. תיאור זה מתיישב יותר עם גרסת התביעה, כי אכן הכלב התוקף היה עם רצועה שנמתחת ויכול היה להגיע ללא קושי לכלב המותקף. חלה אחריות על בעלת הכלב כשהיא הולכת עם כלבה לטיול שלא להסיר את מבטה מהכלב שלה, ולעצור אותו מבעוד מועד מבלי שיתקרב לכלב אחר, וודאי לא לכלב קטן מידות כדוגמת הכלב המותקף. יתרה מכך, על פי חוק עזר עירוני הרצליה (פיקוח על כלבים) תשנ"ד-1994, בסעיף 7 (א), נקבע כי יש להניח מחסום על פיו של הכלב בנוסף לרצועה. אכן דרישה זו איננה מיושמת בכל הערים, ובחקיקה ארצית הוגבלה החובה להחזיק מחסום על פיו של הכלב ברשות הרבים, עובדה המסבה אי נוחות משמעותית לבעל החיים, רק לכלבים מגזע מסוכן. בענייננו, חוק העזר העירוני בעיר הרצליה מחייב את המחסום.

לאחר שעיינתי בתמונות שני הכלבים, אף אחד מהם ואף לא הכלב התוקף לא יכול להיכנס להגדרה של כלב מסוכן, ולפיכך אינני נוטה לראות את הרשלנות באי התקנת מחסום על פיו של הכלב התוקף, אך אני כן רואה רשלנות בחוסר היכולת של בעליו לשלוט בו בטרם יתקוף את הכלב הזעיר. יש להוליך את הכלב ברצועה נמתחת רק באזור בו אין כלבים אחרים ו/או אנשים, באזור פתוח כמו פארק או שדה שאחרת נגרמת חוסר שליטה ואי יכולת לעצור את הכלב במועד לפני שהוא תוקף אובייקט אחר. כאן אני רואה רשלנות מטעם הנתבעת.

עוד בשאלת האחריות, יש לייחס אשם תורם כלשהו לתובעת. עדת התביעה העידה כי הופתעה מהכלב התוקף ולא שמה ליבה לעובדה שהתקרב לכלב שלה, שאחרת היתה עוצרת בו מבעוד מועד מלתקוף את הכלב שלה. יש לשייך לחוסר תשומת לב זו אשם תורם כלשהו ולו במידה מזערית.

באשר לשאלת הנזק – נספח ד' המצביע על מודעה באתר באינטרנט על מחיר של 5,000 ₪ לכלב יורקשייר, איננו מהווה מבחינתי מדד לעלות כלב מגזע זה. אינני יכולה להשוות בין הכלב המותקף לבין הכלב שעומד למכירה, מה עוד שהתובעת קיבלה את כלבה כשהיה בוגר כבן 4 שנים ולא מדובר ברכישת גור כדוגמת המודעה שצורפה.

יש מקום לפצות את התובעת על ההוצאות הרפואיות במלואן ובמחיר עלות כלב מגזע יורקשייר בוגר כדוגמת הכלב המותקף, וכן יש לפצות על עוגמת הנפש.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות לרבות האשם התורם המזערי, אני קובעת כי הנתבעת תפצה את התובעת בסכום כולל של 6,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 45 יום מהיום, ולאחר מכן יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לצדדים.