פסק דין
הערה: במעמד הדיון ניתנה לצדדים ארכה להגיע להסדר, כאשר נקבע שבאין הסכם בתוך 15 יום או לחלופין הודעה שניתן לדחות הערעור לאור הסדר מחוץ לכותלי ביהמ"ש – יינתן פסק דין בערעור. הצדדים ביקשו וקיבלו ארכות נוספות. בהחלטה מיום 30.1.12 בה נעתרתי לארכה נוספת בת 10 יום שהתבקשה , קבעתי שאם לא יוגש הסכם בתוך 15 יום אראה עצמי חופשי ליתן החלטה בערעור. שוב לא הוגש הסכם והגיעה עת החלטה.
1. המדובר בערעור על החלטת כב' הרשמת ספרא ברנע מיום 19.7.11 שלא לבטל פסק דין שניתן בהעדר הגנה ביום 15.11.09.
2. דין הערעור לדחייה.
3. הרשמת דחתה את גרסת המועצה לפיה כלל לא נמסרה לה התביעה. קביעה זו באה לאחר שמיעת ראיות. זו קביעה עובדתית שהנטיה להתערב בה נמוכה, ולאחר עיון לא מצאתי כל הצדקה לעשות כן.
4. בכל זאת הוטל ספק (משפטי) בכך שהמסירה הינה כדין. הכיצד?: שכן סעיף 142ג'1 לפקודת העיריות קובע כי "פתח אדם הליך משפטי כנגד עיריה, ומונה לעיריה לפני פתיחת ההליך או במהלך ניהולו חשב מלווה, ימציא אותו אדם וכן כל אדם אחר שהוא צד להליך, לחשב המלווה, העתק מכתבי בי-הדין שהוא מגיש באותו הליך; בסעיף זה, "הליך משפטי" – לרבות תובענה, עתירה, בקשה או ערעור".
הטענה הנה שכתב התביעה לא הומצא לחשב המלווה, ככל שזה קיים.
5. אלא שנפקות הסעיף לעניין חובת ביטול מן הצדק משלא בוצעה המצאת התביעה לחשב מלווה, שנויה במחלוקת בפסיקה. לגישה אחת, יסוד הסעיף בשיקולים שאינם קשורים בדיני המצאה דווקא, ואין הוא מבקש לשנות מדיני ההמצאה הרגילים, והפרתו אפוא אינה עילה לביטול מן הצדק. שיקולים אפשריים שכאלה העומדים מאחורי הסעיף יכולים להיות למשל העמדת החשב המלווה על עצם קיומה של התביעה כדי שיוכל לעקוב, וליתן אישורו לפשרה. ראה פסיקה ברוח זו בבש"א 1061/06 (שלום צפת) מועצה מקומית בית ג'אן נ' סאמי סאמי אסעד (הרשמת זועבי רגד); בש"א (שלום עכו) 4093/07 מועצה מקומית ג'דיידה מכר נ' עמותת אלמונה (הרשמת דנה עופר); תא"מ (נצ') 3059-1-09 חנא ג'מאלייה נ' עירית נצרת (הרשמת אינעאם שרקואי).
6. עם זאת הפסיקה המנחה המעטה יחסית, בעניין זה ,תומכת דווקא בדעה ההפוכה. היינו שמשעה שיש חשב מלווה שמונה בטרם הגשת התביעה, הרי שאי המצאת כתב התביעה גם לחשב המלווה עולה כדי אי המצאה כדין ומצדיקה התוצאה של ביטול מחובת הצדק. כך גם אם הפרה הרשות המקומית עצמה החובה המוטלת גם עליה – עצמה בסעיף, להמציא את כתב התביעה לחשב המלווה. יש אז לבטל את פסק הדין ולכל היותר לחייב הרשות המקומית בהוצאות בגין מחדלה. הרציונל הוא מניעת מצב שבו נמנעות רשויות מקומיות מטעמים זרים ובמודע, מהגשת הגנה, כאשר מדובר בכספי ציבור. על פי ההליכים שנוהלו במקרה זה בגדרה של הבקשה לביטול פסק דין ובערעור, בפירוש לא נראה שההימנעות מהגשת הגנה בענייננו היתה משיקולים זרים אלא לכל היותר מחמת רשלנות. אך הדבר אינו מעלה או מוריד. גם משעה שלא מתקיים במקרה זה או אחר הרציונל לשמו נחקק הסעיף, הרי משעה שנחקק, עומד הוא על רגליו שלו; והשאלה היא מה פרשנותו הנכונה לעניין ההמצאה כדין, וכנגזרת, האם קיימת חובת ביטול מן הצדק.
עיין: רע"א (נצ') 33064-06-10 עירית נצרת נ' חמד חמד; וכן ע"ע 13633-05-10 עירית נצרת נ' הפניקס). ראה גם עתמ (מרכז) 921-02-11 נאדר סולטאן נ' עיריית טירה. לאור הפסיקה המנחה אני נכון לקבל שאי המצאה לחשב מלווה של כתב התביעה עולה כדי אי המצאה כדין.
7. בכל זאת לטעמי יש לקבוע כי המערערת לא המחישה שקמה חובת ביטול מן הצדק. טעם הדבר הינו שלגישתי רשות מקומית הטוענת להפרת החובה המנויה בסעיף 142ג'1 לפקודת העיריות, צריך שתמחיש ההפרה בתורת מי שהנתונים בידיה, ובגדר בקשתה לביטול פסק דין שניתן נגדה. יש בכך הגיון, שכן אף דיני הראיות קובעים כלל פרגמטי המטיל ברגיל את נטל הבאת הראיות על מי שהנתונים בידיו. בצדק ציינה הרשמת בהחלטתה (אמנם בהקשר אחר) כי החשב המלווה לא נתן עדות, לא נטען אפילו מתי מונה, ולפי הראיות שבתיק לא המחישה המערערת אפילו שיש חשב מלווה למועצה. לגישתי, גם אם מינוי חשב מלווה הינו נתון המפורסם ברשומות, הרי לאור נטל השכנוע המוטל על הרשות המקומית, כמו גם לשון סעיף 142ג'1, על הרשות המקומית הטוענת שמונה לה חשב מלווה (ולכן אין המצאה כדין) להמחיש הדבר לבית המשפט, ולא לטעון הדבר בעלמא תוך הפנייתו והפניית הצד השני לתור ברשומות אחר תאריך לא ידוע בזמן בו מונה חשב מלווה. הרי הנתונים נמצאים בחזקת הרשות המקומית ויכולה היא הן לנקוב בשם החשב המלווה והן לצרף האסמכתא על מינויו, כדי להמחיש שעת שהוגשה התביעה היה חשב מלווה. המערערת לא עשתה כן בדיון בפני הרשמת, ואת שהחסירה שם לא השלימה אף כאן בגדרי הודעת הערעור (עיקרי טיעון לא הוגשו וציינתי שאראה בהודעת הערעור משום עיקרי הטיעון). לא ניתנה אפילו הפניה לפרסום הספציפי ברשומות המלמד על מינוי החשב המלווה. לפיכך לא המחישה המערערת הפרת סעיף 142ג'1 ולא עמדה בנטל המוטל עליה בעניין זה. ודוק: יש להבחין בין חובת השכנוע המוטלת על תובע להמחיש שבוצעה מסירה כדין, לבין נטל הבאת הראיות שיכול כידוע לעבור מצד לצד, ובמקרה של טענה להמצאה שלא כדין עקב אי המצאת התביעה לרשם – מוטל על הרשות המקומית. ומי שלא עומד בנטל הבאת הראיות הרובץ לפתחו עשוי שיביא לתוצאה שבעל הדין שכנגד הרים את נטל השכנוע.
8. אף אם טעיתי בגישתי זו, הרי שאין הדבר משנה את התוצאה המחויבת שדין הערעור לדחייה. אף אם הייתי מניח לטובת המערערת שכן עמדה בהמחשת הפרת סעיף 142ג'1 לפקודת העיריות, הרי שכפי שנזכר בהחלטת הרשמת (והומחש באישור המסירה של פסק הדין שצורף על ידי המשיבה), המערערת אחרה בבירור בהגשת בקשתה לביטול פסק הדין. פסק הדין הומצא ב 24.11.09, ובקשת הביטול הוגשה רק ב 14.1.10 היינו בחלוף המועד החוקי בן 30 הימים מיום ההמצאה הקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי.
9. תקנה 201 אינה מבדילה בין פסק דין שקמה לגביו חובת ביטול מן הצדק לבין פסק דין שביטולו הינו בתוקף שיקול דעת ביהמ"ש. בשני המקרים חובה להגיש את בקשת הביטול בתוך 30 יום מיום שהומצא פסק הדין. מי שלא עשה כן אינו זכאי לכך שיבוטל פסק הדין גם משעה שמדובר בביטול מחובת הצדק (ראה בר"ע (ת"א) 2411/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רינה מיכאלי), והגיון הדברים ברור. לא אחת נתקל ביהמ"ש בתופעה לפיה טורח בעל דין להגיש בקשה לביטול החלטה שלה הוא מודע היטב עוד במקור, רק משעה שהליכי הגבייה הפכו לאפקטיביים מבחינתו, ואף בחלוף שנים רבות מעת שניתנה, ואז ממלא פיו זמירות על זכות הגישה לערכאות (שעל חשיבותה אכן אין חולק, אך לא נועדה היא כדי לאפשר ניצולה לרעה על דרך התעלמות מן ההליך הפוגעת באינטרס ההסתמכות של הצד שכגד, ואף האינטרס שלו לסיום ההליך. פעמים שאף יכול מהלך מעין זה, כאשר מצליח הוא, לגרום לתובע לנזק ראייתי של ממש). לגישתי, לה נתתי ביטוי במספר החלטות (ראה למשל ע"א 14253-02-10 דאמוני נ' בנק מסד סניף חיפה) את הבקשה לביטול יש להגיש במועד, ואין לאפשר לבעל הדין לבור לו מועד בו יטרח ויגיש בקשה לביטול, כאשר על עניין זה יש ליישם את כלל הידיעה, אפילו נפל פגם בהמצאת כתב התביעה או פסק הדין. ושוב – השאלה אינה האם במקרה הספיציפי הנדון מוגשת בקשה לביטול באיחור של שנים. השאלה היא מה הכלל החל, לאורו יש לפרש את תקנה 201: האם יש להחיל את כלל הידיעה על מירוץ 30 הימים להגשת בקשת ביטול, אם לאו. לטעמי כאמור – התשובה חיובית.
חזקה שמי שמאמין בצדקת עמדתו ונודע לו דבר החלטה שניטלה נגדו, יפעל במועד לביטולה בתוך 30 יום מעת שנודע הדבר, אם אם מדובר בפסק דין שנפל בו פגם. ולא יותיר ההחלטה תלויה ועומדת עד לשעת רצון בעתיד, בה יואיל להגיש בקשה לביטולה.
כמובן שאם לא מוכיחים ידיעה בפועל של מבקש הביטול ונפל פגם בהמצאה, הרי שיש לבטל ההחלטה. כמו כן וכפי שציינתי בסעיף 22 לאותה פרשה, כאשר מגיש בעל הדין שאיחר גם בקשה להארכת מועד להגשת בקשת הביטול, יש להידרש לבחינת סיכויי ההגנה או התביעה לפי העניין ועוצמת המחדל, כמו גם למידת האיחור.
עוד סייגתי במידת מה עמדתי הנזכרת וציינתי, שאף בלעדי בקשה להארכת מועד, הרי לגישתי אם הומחש שיש פגם בהמצאת כתב תביעה, אך יישום כלל הידיעה, להבדיל מכלל ההמצאה, מוליך לתוצאה שבקשת הביטול הוגשה באיחור ביחס למועד בו קנוייה היתה הידיעה אודות פסק הדין, יכול ויש לעיתים יש עדיין הצדקה להיעתר לבקשה, למרות שלא הוגשה הבקשה להארכת מועד; כך, אם ממחיש הנתבע לא רק סיכויי הגנה כלשהם (ולו סיכויים טובים), אלא הגנת ברזל. קריטריון אחרון זה של "הגנת ברזל" בכל מקרה לא מתקיים בענייננו.
7. מקל וחומר בענייננו , כאשר אין מדובר בכלל על יישום כלל הידיעה, אלא אין חולק שפסק הדין הומצא כדין למערערת.
היה אפוא על המערערת להגיש בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את בקשת הביטול ובכך לא עמדה.
משעה שלא עמדה בכך, היה עליה למצער להגיש בקשה להארכת מועד אליה תוכל כב' הרשמת להתייחס. גם דבר זה לא נעשה. ביהמ"ש מוסמך אמנם להאריך מועדים, אולם הכלל הינו שלא יפעיל סמכות זו אלא אם הוגשה בקשה להארכת מועד (רע"א 6241/08 ד"ר חדד זילבר נ' חן אהרוני).
8. לפיכך בדין לא התקבלה בקשת הביטול אף מבלי צורך להתייחס להגנה לגופה. בין אם מדובר בביטול מחובת הצדק ובין בתוקף שיקול הדעת של בית המשפט, הבקשה לביטול לא הוגשה במועד ואף בלא בקשה להארכת מועד. למעלה מן הצורך התייחסה הרשמת אף לביטול מתוקף שיקול הדעת והגיעה למסקנה שאין למבקשת גם הגנה לגופה.