החלטה
בפני ערעור על החלטת כב' רשם ההוצל"פ מר בן שלו אשר דחתה את הבקשה בטענת פרעתי שהגישה המערערת.
פסק הדין נשוא תיק זה הינו פס"ד שנתן תוקף של פס"ד להסכמת הצדדים. על פי הוראות פסה"ד היה על המערערת לשלם למשיב סך של 515,000 ₪ + מע"מ. בהסכם נקבע כיצד ישולם הסכום האמור וכן נקבע כי אי עמידה במועדי התשלום (7 ימי איחור לא יחשבו לעניין זה) תביא לחיוב המערערת במלוא סכום התביעה, סכום שהיה גבוה ב- 175,000 ₪ מסכום הפשרה. ההסכם בין הצדדים נערך בחודש אוקטובר 2007 ונקבע כי התשלום הראשון לפיו יבוצע ביום 10.11.07. בסופו של דבר נחתם ההסכם רק ביום 24.1.08, הוגש לקבלת תוקף של פס"ד ביום 27.1.08 וניתן לו תוקף של פס"ד באותו יום. לטענת המבקשת היא קיבלה את פסה"ד ביום 10.2.08. כאמור לפי הוראות ההסכם, שלא תוקנו למרות שניתן להסכם תוקף של פסק דין אחרי מועדי התשלום שנקבעו בהסכם, המועד לביצוע התשלום הראשון היה אמור להיות ביום 10.11.07 (יש לציין כי בהסכם נקבע תשלום נוסף כשכ"ט שהיה אמור להיות משולם ישירות לב"כ המשיב ושהיה חלק מאותם 515,000 ₪, ומועדו היה תוך 7 ימים מחתימת ההסכם) . לפיכך ב"כ המשיב המציא מכתב לב"כ המערערת, ביום 29.1.08 ובו אישר כי "לוחות הזמנים הקבועים בפסה"ד יחולו בהתאמה לעיכוב שחל עד מתן פסק הדין".
לטענת המערערת היא הבינה כי את התשלום הראשון לפי ההסכם, לאחר התאמתו, עליה לבצע עד יום 10.3.08. (הבנה זו נבעה מכך שכאשר ההסכם נערך בחודש אוקטובר 2007 נקבע תשלום ראשון ליום 10/11/07). כאמור, בהסכם נקבע כי איחור של עד 7 ימים לא יחשב איחור לכן ניתן היה לשלם עד יום 17.3.08 ובפועל בוצע תשלום ראשון ביום 19.3.08 (היינו לשיטת המערערת באיחור של יומיים). במועד זה שילמה המערערת סכום חד פעמי של 277,200 ₪ על אף שלפי ההסכם לא היתה חייבת לשלם סכום חד פעמי כה גדול. את יתרת השקים לפי ההסכם שלחה המערערת לב"כ המשיב ביום 27.3.08 ואולם באותו יום גילתה, לטענתה ולתדהמתה, כי המשיב פתח תיק הוצל"פ לגביית מלוא סכום החוב לפי התביעה עוד ביום 16.3.08. התיק נפתח על סכום של כ- 1,033,000 ₪ (החוב המקורי נומינלי לפי התביעה עמד על סך של 768,291 ₪ ובהסכם הפשרה על 515,000 ₪ + מע"מ).
המערערת הגישה בקשה בטענת פרעתי בה טענה כי פתיחת תיק ההוצל"פ נעשתה על ידי המשיב בחוסר תום לב בניגוד להוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973. המערערת טענה כי המשיב לא שלח כל התראה לפני פתיחת התיק ולמעשה "ארב" למערערת על מנת לקבל את סכום הפיצוי המוסכם.
הבקשה בטענת פרעתי נדחתה על ידי כב' הרשם אשר קבע כי אין ספק שהמערערת איחרה איחור משמעותי בתשלום שכר הטרחה שנקבע בהסכם הפשרה שכן סכום זה היה אמור להיות משולם תוך 7 ימים מחתימת ההסכם (ללא קשר לאישורו על ידי ביהמ"ש). תשלום זה שולם בפועל 52 יום לאחר החתימה ( 49 יום לאחר אישור ההסכם) ובודאי שיש בתשלום זה הפרה של ההסכם המזכה את המשיב בפיצוי המוסכם. לפיכך תיק ההוצל"פ נפתח על ידו כדין על מלוא סכום התביעה כולל הפיצוי המוסכם. כב' הרשם קבע כי אין לרשם ההוצל"פ סמכות להפחית את סכום הפיצוי המוסכם משיקולי צדק, כפי שביקשה המערערת, שכן, סמכותו היא מנהלית בלבד לאכיפת פסקי דין והוא אינו משמש ערכאת ערעור על פסקי דין.
כב' הרשם קבע עוד כי פסה"ד ברור ואין כל צורך במשלוח שאלות הבהרה לביהמ"ש אשר נתן את פסק הדין.
על החלטה זו הוגש הערעור. המערערת טוענת בו כי טעה כב' הרשם בכך שלא קיבל את הטענה לפיה המשיב פעל בחוסר תום לב כאשר פתח את תיק ההוצל"פ על מלוא הסכום, מבלי לתת כל התראה. לא זו בלבד אלא שלטענת המערערת ראש המועצה של המשיבה פנה לב"כ המשיב 7 ימים לפני פתיחת תיק ההוצל"פ וביקש ממנו לשלוח לו העתק של פסה"ד. כאשר ב"כ המשיב עשה זאת לא העלה טענה של איחור בביצוע התשלומים לפי ההסכם. המערערת טוענת כי אין להשלים עם מצב שבו צד אורב לצד שכנגד ועומד על קבלת פיצוי גם כאשר מדובר בהפרה זניחה ושולית. המערערת טוענת עוד כי טעה כב' הרשם בכך שלא התחשב בכך שהמערערת ביצעה תשלום ביום 19.3.08, כאשר עוד לא ידעה שנפתח תיק הוצל"פ (התיק נפתח, כאמור, ביום 16.3.08). במיוחד היה צריך לתת משקל ליום ביצוע התשלום שכן במועד זה שילמה המערערת תשלום עבור כל החודשים שמנובמבר 2007 ועד מרץ 2008. המערערת טוענת עוד כי כב' הרשם לא נתן משקל משמעותי לקשיים האובייקטיביים של מועצה מקומית להוציא סכומים כה נכבדים בפרק זמן כה קצר. המערערת טענה שכב' הרשם שגה גם בקובעו שאין צורך בשאלת הבהרה כאשר ברור שהמועדים לפי ההסכם כבר חלפו וכן חלפו 7 הימים בהם היה צריך לשלם את שכר הטרחה (7 ימים מהחתימה) עוד לפני היום שהמערערת קיבלה את פסק הדין.
המערערת טענה עוד כי שגה כב' הרשם כאשר לא פירש את ההסכם כנגד המנסח, שהיה המשיב.
המשיב טען כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטת כב' הרשם.
על פי ההסכם שקיבל תוקף של פס"ד היה על המערערת לשלם את שכר טרחת עו"ד תוך 7 ימים מיום החתימה (ולא מיום קבלת תוקף של פס"ד להסכם). המערערת שילמה את שכר הטרחה רק 52 יום לאחר החתימה . גם אם המערערת סברה שעליה לשלם את שכר הטרחה תוך 7 ימים ממתן תוקף של פס"ד להסכמה, היא ביצעה את התשלום בפועל זמן רב לאחר מכן ואף זמן רב לאחר שקיבלה את פסה"ד שכן פסה"ד התקבל אצל המערערת, לטענתה, ביום 10.2.08 והתשלום בוצע רק ביום 19.3.08.
המשיב טוען עוד כי למרות שהבקשה בטענת פרעתי נסמכה על עובדות רבות לא ניתן תצהיר של ראש המועצה ואף האחרים שנתנו תצהיר לא כולם התייצבו להיחקר עליו.
עוד טען המשיב כי לא היה מקום שהרשם יפנה בשאלת הבהרה שכן פסק הדין ברור ואף המערערת לא טענה באיזו שהיא שלב לאי בהירות בהסכם. מסיבה זו אין גם מקום לטענת הפרשנות נגד המנסח.
הצדדים הסכימו שתינתן החלטה לאחר שיוגשו סיכומיהם. הצדדים הגישו סיכומים בהם חזרו על טענותיהם, ועתה המועד למתן החלטה.
להשלמת התמונה יש לציין שהמערערת הגישה במקביל להגשת ערעור זה, בקשה בהמרצת פתיחה ובקשה לצו זמני שמטרתם לקבוע שהמשיב לא היה רשאי לבקש את הפיצוי המוסכם והמערערת אינה חייבת בו ולחילופין להפחית את סכום הפיצוי המוסכם. ניתן צו מניעה זמני המונע נקיטת הליכים והמעכב את ביצוע התשלום מעבר לסכום המוסכם.
לאחר עיון בטענות הצדדים ומבלי שהדבר ישמש כאסמכתא כלשהי לדיון המתנהל בהמרצת הפתיחה, נראה לי כי אין מקום להתערב בהחלטתו של כב' הרשם. תפקידו של רשם ההוצל"פ הוא תפקיד מינהלי לבצע פסקי דין שניתנים על ידי בתי המשפט ואינם מבוצעים על ידי מי שפסק הדין ניתן נגדו. רשם ההוצל"פ אינו רשאי להתערב בתוכן פסק הדין. אף אם הוא סבור שפסק הדין מוטעה, אין לו סמכות להתערב בתוכן או לשנות את פסק הדין. ככל שפסק דין קובע תשלום פיצוי במקרה של איחור בתשלום, על רשם ההוצל"פ לבדוק את העובדות ואם הוא מוצא שאכן היה איחור חובה עליו לבצע את פסק הדין כלשונו. רשם ההוצל"פ אינו רשאי מטעמים שביושר להורות על אי הפעלת סנקציה שנקבעה בפסק דין או על הפחתת סכום פיצוי מוסכם שנקבע על ידי הצדדים ואושר כפסק דין.
בנדון דנן, אין ספק, וההסכם ברור ומפורש בענין זה, שאת סכום שכר הטרחה שהוא חלק מתוך סכום הפשרה שאליו הגיעו הצדדים, היה על המערערת לשלם "תוך 7 ימים מחתימת ההסכם" .
ההסכם בענין זה ברור ולא ניתן לכל פרשנות אחרת. 7 הימים לתשלום שכר הטרחה נספרים מיום חתימת ההסכם, לא מיום אישור על ידי ביהמ"ש ובודאי לא מהיום שפסה"ד המאושר הגיע לידי הצדדים. בנדון דנן, אין מחלוקת שההסכם נחתם ביום 24.1.08 אין מחלוקת שהוא הוגש לביהמ"ש וניתן לו תוקף של פס"ד ביום 27.1.08. כמו"כ פסה"ד המאושר הגיע, אף לטענת המערערת, לידיה של המערערת לא יאוחר מיום 10.2.08.
לאור כל האמור ברור שלפחות החלק של שכר הטרחה, הגלום בסכום שנקבע בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, היה אמור להיות משולם עד יום 1.2.08 לפי יום חתימת ההסכם, עד 4.2.08 לפי יום מתן תוקף של פס"ד להסכם ועד ליום 17.2.08 לפי המועד בו קיבלה המערערת, לטענתה, את פסק הדין. בפועל אין מחלוקת שסכום זה שולם רק ביום 19.3.08. בנסיבות אילו ברור שפתיחת תיק הוצל"פ ביום 16.3.08 כחודש (עד חודש וחצי) לאחר המועד שבו היה צריך לבצע את התשלום לא יכולה להיחשב כהתנהגות חסרת תום לב. יתכן שיש מקום שביהמ"ש ישקול האם הסנקציה של פיצוי מוסכם בסכום של 175,000 ש"ח מתאים להפרה כזו, ואולי כך יעשה ביהמ"ש במסגרת המרצת הפתיחה שהגישה המערערת, ואולם רשם ההוצל"פ אינו מוסמך ואינו רשאי, להתערב בעניין זה לא לעצם הפעלת הסנקציה ולא לגובה הסכום של הסנקציה. על רשם ההוצל"פ לבצע את פסק הדין. גם בדיון בערעור על החלטת הרשם, על ביהמ"ש לשקול האם רשם ההוצל"פ נהג כדין כאשר דחה את הבקשה בטענת פרעתי וזאת תוך הסתמכות על סמכויות הרשם. נראה כי אין ספק שאיחור של 45 יום ולמצער 30 יום בביצוע תשלום לפי הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, כאשר ההסכם עצמו קובע שאיחור עד 7 ימים בלבד לא יחשב כהפרה, מצדיק את פתיחת תיק ההוצל"פ ולא מאפשר לרשם ההוצל"פ לקבוע אחרת ממה שקבע הרשם בתיק זה.
כאמור, הסכם הפשרה לענין מועד תשלום חלק שכר הטרחה מתוך הסכום כולו ברור ואינו דורש פרשנות כלשהי.