מועלם ואח' נ' ימקו-ידפז תעשיות בע"מ

החלטה

1.בפניי בקשה לביטול פסק הדין בהעדר הגנה שניתן ביום 29/12/11 .

טענות הצדדים

2.המבקשת דורשת מבית המשפט לבטל את פסק הדין מתוקף שיקול דעתו ולא בשל פגם שנפל בהליך ההמצאה.

היא טוענת כי הסיבה לאי הגשת כתב ההגנה נבעה מטעות בתום לב, עת סברה המבקשת שדי בהעברת התביעה לחברת הביטוח שלה, וזו האחרונה תגיש כתב הגנה.

ולסיכויי ההגנה, טענה המבקשת, כי נפלה טעות יסודית בחוות דעת המומחה של המשיבים, אשר התייחס לחממה שונה מזו שמכרה המבקשת למשיבים.

3.המשיבים כאמור השיבו לבקשה וטענו, כי המבקשת לא הצביעה על סיבה ממשית לאי הגשת כתב ההגנה, והדגישה כי המבקשת ידעה על קיומו של כתב התביעה, לפני כשלושה חודשים.

עוד טענו המשיבים כי אין למבקשת סיכויי הגנה, היות והחממה שהתייחס אליה המומחה מטעמם היא החממה שמכרה המבקשת למשיבים, כפי שעולה מאישור משרד החקלאות, ולחילופין, ככל שהמבקשת מכרה להם חממה אחרת, הרי יש לראות בכך כהודאת מטעמה כי מכרה למשיבים חממה שאינה מתאימה לתנאי השטח .

דיון

4.החלטה הניתנת בהעדר יוצרת צפיה בקרב בעל דין שזכה בהחלטה, כי לא יוטרד עוד בהליך, לאחר שניתנה החלטה סופית בעניינו. חרף זאת, מכיר הדין, מכוח תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות") באפשרות ביטול פסק דין שניתן בהעדר:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה...".

יוצא איפוא, "כי הדין מבכר, במקרים בהם לבעל הדין טענות הראויות להשמע, את הערך של מתן זכות טעון מלאה לבעל הדין – גם כאשר מחדלו שלו שלל ממנו מדעקרא את זכות הטיעון – על פני צפייתו של בעל הדין שכנגד לסיומם של הליכים אשר לכאורה הסתיימו". (רע"א 10292/01 סופר זול קינן את ביזמן בע"מ נ' ירמיהו עיני חברה לבניה בע"מ).

5.הפסיקה מתייחסת לשתי קטגוריות של ביטול פסק דין: ביטול מחובת הצדק, קרי האם קיים פגם בהליך, וביטול על פי שיקול דעת. באשר לקטגוריה הראשונה, כאשר ביטול פסק הדין נעשה מחובת הצדק, "עצם הפגם בהליך משמש עילה לביטול ההחלטה ובית המשפט אינו רשאי לשקול, אם היתה החלטה נכונה, לגופו של עניין אם לאו" (ראה ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית).

במקרה דנן, לא נזקק בית המשפט לטענת ביטול מפאת הצדק, שכן המבקשת לא כופרת כי הומצא לה כתב התביעה כדין.

לפיכך, כאשר המבקשת אינה אוחזת בטענת הפגם בהליך אשר אותו הם מבקשת לבטל, תלוייה היא, כאמור, בחסדיו של בית המשפט. במקרה דנן לעולם אין זכות קנויה בידיהם לדרוש את הביטול, אלא בית המשפט יציב לעצמו שתי שאלות:

"ראשית: מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבית המשפט? שנית: מהם סיכויי ההצלחה של הנתבע – המבקש , אם יבוטל פסק הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט...השאלה השניה היא עיקר, ולשאלה הראשונה נודעת אך חשיבות משנית". (כב' השופט זוסמן, בספרו סדר דין האזרחי, מהדורה שביעית).

לעניין זה, ראוי לציין גם את דברי כב' השופט לוין ברע"א 2694/92 אנג'י אליהו פבר נ' הסוכנות היהודית לארץ:

"מוסכם על הכל שבין שני הטעמים שעל בית המשפט לשקול, בבואו לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד – הטעם למחדלו של המבקש ועילת ההגנה או התביעה – הטעם השני עיקר והטעם הראשון טפל לו. עם זאת, אין להתעלם גם מהטעם הראשון ובית המשפט זכאי לקבל מהנתבע הסבר מה מנע ממנו להתגונן כראוי..."

בבר"ע 88/72, פד"י כו 773 , 772 כתב מ"מ הנשיא השופט זוסמן את הדברים הבאים:

"כידוע מתייחס בית המשפט ברוחב לב אל בקשת ביטול של פסק דין, אך הוא לא יעתר לה כדבר שבשגרה. תובע הבא לפני בית המשפט מקבל על עצמו חובות מסויימות כלפי בית המשפט וכלפי יריבו ואם הוא מזלזל במילויין, עליו לשאת בתוצאות. כמו שקבע השופט בהתאם להלכה הפסוקה העקבית של בית משפט זה, על המבקש ביטול להסביר לבית המשפט, ולו רק בדוחק מה גרם למחדלו...".