מוניות ישראל שירות מוניות תיירות והובלה בע"מ נ' עיריית ירושלים ואח'

החלטה

מבוא

בחודש אוקטובר 2007 החלה הנתבעת מס' 1 (להלן: "העירייה") לבצע עבודות סלילה ופיתוח שהפכו קטע מהרחובות ההסתדרות ובן יהודה (החלק המערבי) בירושלים (להלן: "הרחובות") ל"מדרחוב" המשמש למעבר הולכי רגל בלבד. לפיכך, מאז החלו העבודות ואף לאחר השלמתן נאסרה נסיעת כלי רכב ברחובות אלה והוצב תמרור הורייה "ב-1" שמשמעו כי הרכב סגור בפני כל כלי רכב לשני הכיוונים (להלן: "התמרור").

התובעת, חברה פרטית, שהתאגדה בשנת 1949, מנהלת מזה למעלה מ- 60 שנה עסק של תחנת מוניות מתוך חנות שבבעלותה. החנות ממוקמת ברחוב ההסתדרות 11 שבירושלים (להלן: "התחנה"). אל מול המשרד השתמשה התובעת בקטע מהכביש כרציף המשמש לאיסוף והורדת נוסעים, ולפני שנים אף הוצב תמרור מתאים המאפשר עמידת המוניות במקום .

לפי הנטען בכתב התביעה סגירת הרחובות לנסיעת כלי רכב, כתוצאה מביצוע העבודות שיזמה הנתבעת מס' 1 (להלן: "העירייה"), על פי ההיתר שניתן על ידי הנתבעת מס' 2 (להלן: "הוועדה") שהוביל להחלטה להציב את התמרור על ידי הנתבעת מס' 3 (להלן: "רשות התמרור") הטילה על התחנה "מצור" מכל צדיה (מאחר ומדובר בשלושה גופים עירוניים ייקראו הנתבעות להלן גם "העירייה"). היא נותקה מעורק התחבורה שלה, וכל הלקוחות שנהגו להגיע מרחבי מרכז העיר אל התחנה כדי ליטול בה מונית נאלצו להדיר את רגליהם ממנה. פעילות התחנה בהסעת נוסעים המגיעים אליה (להבדיל מכאלה המזמינים מונית ואינם מגיעים לתחנה) חוסלה לחלוטין ולמעשה התחנה "פונתה" דה פקטו מהמקום.

לאחר שניסיונות שנעשו להסדיר מקום חלופי לעמידת המוניות לא צלחו הוגשה התביעה שלפני, תביעה כספית על סך של 7,200,000 ₪, לפיצוי התובעת בשל הנזקים שנגרמו לה. נזקים אלה, לטענת התובעת, הם תוצאה של התרשלות והפרת חובות חקוקות שבאו לידי ביטוי בעיקר בכך שהליך חסימת הרחוב לתנועה נעשה שלא על פי תכנית המתאר, מבלי שזו שונתה בהליך ראוי, ותוך יצירת הסדר תנועה פיקטיבי למראית עין, שגם הוא נעשה בהליך לא תקין.

הנתבעות חולקות על הטענות בדבר אחריותן. עמדתן היא כי העירייה לא התרשלה ולא הפרה את חובותיה, וגם אם נפלה אי תקינות כלשהי בפעולותיה של העירייה אין הדבר עולה כדי עוולה ואין לתובעת זכות קנויה בהסדרי התנועה בירושלים.

בהתאם לבקשת הצדדים פוצל הדיון כך ששאלת האחריות נדונה תחילה (ר' פרוטוקול מיום 17.5.2012 – עמ' 3). הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית: תצהירו של מר הרצל משה מטעם התובעת ותצהירו של מר יעקב ממליה, סגן מנהל האגף לתחבורה ופיתוח תשתיות בעירייה (להלן: "ממליה"), מטעם הנתבעות. לאחר שהות שבה ביקשו הצדדים ליישב את המחלוקת בהליך של גישור, הוברר כי זה לא צלח. המצהירים נחקרו נגדית על תצהיריהם. אחר החקירה הגישו הצדדים את סיכומי טענותיהם בכתב והגיעה עת ההכרעה.

כפי שאפרט להלן, אף שהדיון פוצל לדיון באחריות ובנזק, מצאתי לנכון, לאחר עיון בסיכומי הצדדים ובהינתן כי לאחר ההחלטה על הפיצול ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013) (להלן: "פלוני"), שבו הוצג מודל חדש לבחינתה של עוולת הרשלנות, לדון במסגרת החלטה זו בסוגיית ההתרשלות ולהותיר לשלב הבא את שאלות הקשר הסיבתי והנזק על כל הכרוך בהן.

העובדות

אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על העובדות הבאות הנלמדות מתוך המסמכים ועומדות ברקע לדיון:

התובעת התאגדה כחברה פרטית בשנת 1949 ומאז היא מפעילה את תחנת המוניות. התחנה פועלת מתוך חנות שבבעלות התובעת ברחוב ההסתדרות 11 ירושלים. פעולת התובעת מתבצעת באמצעות נהגי מוניות עצמאיים הפועלים בשירותה ומשלמים לה דמי משרד חודשיים עבור שירותי התחנה, וזאת לצד 25 בעלי מוניות שהם בעלי המניות בתובעת.

לתובעת רישיון עסק שהונפק לה על ידי העירייה עבור "תחנת מוניות ומשרד לקבלת הזמנות" (ת/1).

בחזית החנות, המשמשת כמשרד התחנה, הוצב תמרור של תחנת מוניות שאפשר חניה בלעדית למוניות השונות על הכביש בצמוד למשרד התחנה. בנוסף הוקצו לתובעת שלושה מקומות חניה נוספים ברחוב ההסתדרות בקטע שבן רחוב הלל לרחוב שמאי.

בשנים האחרונות, ככל הנראה מאז שנת 1985, הייתה התחנה, שאותה הפעילה התובעת, התחנה היחידה באזור מרכז העיר ירושלים וזאת לאחר הפיכת רחוב בן יהודה והרחובות האחרים למדרחוב.

עד לשינוי מושא התביעה יכולים היו נהגי המוניות לצאת מאזור התחנה בשתי דרכים: נתיב אחד - פנייה שמאלה מרחוב ההסתדרות לרחוב בן יהודה ומשם לרחוב המלך ג'ורג' או להמשכו של רחוב בן יהודה. הנתיב האחר - המשך הנסיעה עד לסוף רחוב ההסתדרות ומשם לרחוב המלך ג'ורג'.

הייעוד התכנוני של הרחובות הוא "דרך" בהתאם לתכנית המתאר החלה על שטח זה (ר' עדות מר קובי ממליה, עמ' 53-54). ייעודו של השטח לא השתנה מזה שנים.

בשנות השבעים של המאה ה- 20 החליטה העירייה להפוך את החלק המרכזי של רחוב בן יהודה למדרחוב, ועמו רחובות נוספים במרכז העיר, ובהם הרחובות דורות ראשונים ולונץ. טרם מימוש התכנית יזמה העירייה תוכנית בניין ערים (תכנית מס' 2513, שינוי מס' 54/80 לתכני המתאר המקומית לירושלים (ת/10) (להלן: "תכנית 2513")). בעקבות כניסת התוכנית לתוקף הפך רחוב בן יהודה, מרחוב שאפשר תנועה דו סטרית לכלי רכב, שהיה מקום מעבר לאוטובוסים וכלי רכב פרטיים וכן שהיו בו תחנות מוניות – למדרחוב.

במסגרת אותה תכנית הוגדרו בין היתר המטרות הבאות: שינוי השימוש בקטעים של הדרכים שצוינו "ע"י הגבלת התנועה של הרכב המוטורי, קביעת קטעים לשימוש הולכי רגל ורכב חרום בלבד...". עוד הוגדרה כמטרה: "פינוי תחנות המוניות הקבועות בקטעי הדרכים הנ"ל ואתור מקום לביתן אשר ישמש משרד לחברת מוניות".

עם חלוף הזמן החליטה העירייה, בשל שיקולים שונים ובהם הרצון להחיות את מרכז העיר, להביא להגעת התושבים אליו, לשפר את דרכי הגישה אליו באמצעות תחבורה ציבורית לטווח ארוך, לתכנן רכבת קלה וליזום שינויים שונים. במסגרת אותה כוונה החליטה העירייה להפוך למדרחוב גם את קטעי הרחובות מושא התביעה: בן יהודה (בחלק המערבי) וההסתדרות.