מוזס נ' לשכת עו"ד בישראל

פסק דין

1.ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מנחם קליין) מיום 24.12.09, אשר דחה את התנגדות המערער לתביעה על סכום קצוב, בסך 1,672 ₪, שהגישה המשיבה כנגד המערער, בהתאם לסעיף 81א'1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

עילת התביעה, אי תשלום דמי חבר של המערער למשיבה בגין השנים 2006 ו-2007, וכשיתרת החוב משוערכת.

פסק דינו של בית משפט קמא

2.בית המשפט קמא פירט בהרחבה בפתיחת פרק הדיון אודות חשיבותה של המשיבה, תוך סקירה מקיפה אודות מודלים שונים לפיקוח על עורכי דין וכל הקשור לכך, בקובעו כי לא בכדי נקבעה אוטונומיה פרוסיונלית בידי לשכת עורכי הדין, וזאת לאור ההכרה בתפקידם המיוחד של עוה"ד, והבטחת ביצועם ללא מורא, לרבות מול הגופים השלטוניים השונים, ובכללם הרשות השופטת.

משכך, אל לו לבית המשפט להתערב התערבות יתר באותו ניהול, ובמיוחד מעת שמדובר בניהול פנימי של מוסדות הלשכה, כולל ניהול תקציבה וקביעת דמי החבר.

3.בית המשפט דחה את טענת המשיבה, לפיה יש בדחיית עתירת עו"ד נברו לבג"ץ [בג"ץ 9212/03 עו"ד ניסים נברו נ' לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: בג"ץ נברו)], אשר נטענו בה טענות דומות לטענות שנטענו במסגרת ההתנגדות משום מעשה בית דין, מאחר והעתירה לא נדונה לגופה.

4.מנגד, דחה בית המשפט את טענת המערער כאילו מיסי החבר הינם בגדר תקנה בת-פועל תחיקתי, ועל כן בהעדר פרסום ברשומות אינן תקפות, לאור סעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], אשר נותר בתוקפו גם לאחר חקיקת חוק הפרשנות, תשמ"א-1981.

בית המשפט קבע, כי מיסי החבר מופנים רק לציבור חברי לשכת עורכי הדין, כך גם דרישת דמי החבר אינה יוצרת נורמה משפטית.

יתר על כן, דמי החבר אינם בגדר "מס" ומבחינת דיני המיסים, הינם בגדר "אגרה". כך גם, אין ולא חייב להיות קשר בין פעילות חבר בלשכה או במקצוע לבין הסכום שעליו לשלם כדמי חבר, ועל כן גם דחה את טענת המערער לקיזוז בגין שירות שלא התקבל.

5.בית המשפט דחה את טענת המערער, כאילו יש צורך באישורו של שר האוצר לשעור קביעת דמי החבר, בהתאם לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב), הואיל ולשכת עורכי הדין אינה בגדר תאגיד, לפי סעיף 21 לחוק האמור.

עוד דחה בית המשפט את טענותיו של המערער בכל הקשור להכרח בהפחתת דמי החבר, כך שתקציב פעולות המשיבה יעמוד ביחס סביר לתקציב פעולות החובה, ובקבלו את טענת המשיבה כי נושא זה מסור לשיקול דעתה, וכי בכל מקרה קיים יחס סביר. כך גם, קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה כי תפקידיה אינם מסתכמים בחובות שבסעיף 2 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), אלא כולל את כלל התפקידים והחובות של הלשכה.

יתר על כן, בית המשפט לא יתערב בשיקול דעת המסור לרשות המינהלית, לרבות במידת היחס בתקציב בין פעולות החובה של הלשכה ושאר פעולותיה.

6.חובת הפרסום של גובה דמי החבר בהתאם לתיקון לחוק לשכת עורכי הדין, אינה חלה רטרואקטיבית ואינה רלוונטית לשנים שבנדון. יתר על כן, דווקא התיקון מצביע על המצב המשפטי ששרר טרם לכן.

לבסוף דחה בית המשפט את טענות המערער בכל הקשור להנחה הגלומה בתשלום מוקדם של דמי החבר.

טענות הצדדים בערעור

7.המערער חוזר למעשה על טענותיו כפי שטען בפני בית משפט קמא, ובכלל האמור כי מעת ששעור דמי החבר לא פורסמו ברשומות, הם נעדרים כל תוקף בהיותם נושאים פועל תחיקתי, כך המערער, וכלשיטתו התיקון רק הבהיר את המצב המשפטי. המערער טוען, כי דמי החבר הינם בגדר "תשלום חובה" בהתאם לסעיף 1(ב) לחוק יסוד: משק המדינה (להלן: חוק היסוד), וביתר דיוק מדובר בתשלום חובה של "היטל" או "דמי השתתפות" וכי על כן, הם נושאים פועל תחיקתי. בנוסף, כי טעה בית המשפט קמא משקבע כי לא מתקיים התנאי של נורמה כללית, וכי דווקא המשיבה היא זו שטענה כי החובה מופנית לציבור מסוים. אם לא כן, הרי גם תושבי עיר זו או אחרת לא יכללו בגדר אותו ציבור מסוים ומוגדר.

עוד טען המערער, לחלות הוראת סעיף 30 לחוק יסודות התקציב והצורך באישורים השונים, וכשלשיטתו, לשכת עורכי הדין הינה מוסד של המדינה ובגדר תאגיד, כך גם הצורך באישור לפי חוק היסוד האמור, וכי אוצר המדינה כולל גם תאגידים סטוטוריים.

הצורך באישור אינו בכדי, הואיל ויש מקום לפיקוח כפי שקיים גם ביחס לתשלומים המוטלים על אחרים העוסקים במקצועות חופשיים.

המערער טוען כי גביית דמי חבר בגין פעולות הרשות היא בלתי סבירה ו/או בלתי מידתית, כך גם חזר והתייחס המערער לנושא ההנחה בדמי החבר.