מוהנא ג'אודאת ואח' נ' בנק י-ם למשכנתאות בע"מ

פסק דין

תביעה כספית על סך של 101,826 ₪ הוגשה בגין נזקי התובעים , עקב נטילת הלוואה מהנתבע בגין פרמיית ביטוח שנגבתה מהם שלא כדין עבור ביטוח נכס במימוש שטר משכון בהליכי הוצל"פ בשעה שלא הועמד כל נכס לשעבוד, לרבות נזקים כתוצאה מניהול הליכי הוצאה לפועל כנגדם שלא כדין.

טענות הצדדים:

התובעים טוענים כי ביום 2.11.1988 ביקשו וקבלו מהנתבע הלוואה, הכוללת מספר הלוואות שמספרה 0-370-12040 בסך של 48,000 ₪ (להלן-"ההלוואה") שהיה עליהם לפרוע אותה בתוך 240-300 חודשים (נספח א לכתב התביעה). עקב מצוקתם הכלכלית נוצרו פיגורים בהחזר התשלומים ונפתח כנגדם תיק הוצל"פ שמספרו 6-95-02108-10 ובמסגרתו, סולקו הפיגורים לפי הסדר שהושג עם הנתבע בתשלום תוספת של 1,000 ₪ מעבר לשיעור התשלומים השוטפים. בתאריך 19.8.1999 פתח הנתבע בהליך מימוש שטר משכון בלשכת הוצל"פ בחדרה בתיק 9-99-15903-12 והתבקש צו מינוי כונס נכסים למימוש הנכס הממושכן במקרקעין שבגוש 20345 חלקה 40 (להלן-"הנכס") בגין יתרת חוב בסך של 123,894 ₪ (נספחים ב-ג לכתב התביעה). התובעים טענו בפני ראש ההוצל"פ שהתשלומים בגין ההלוואה מוחזרים כסדרם ואין יתרת חוב פיגורים (חוות דעת חשבונאית צורפה כנספח ז לכתב התביעה). הנתבע המציא מנגד חוות דעת לפיה יתרת החוב היא בסך של 18,076 ₪ (נספח ח לכתב התביעה). מכאן עולה כי גם לשיטת הנתבע, החוב בגינו נפתח ההליך בהוצאה לפועל, אינו משקף את החוב הקיים. למרות זאת נדחו טענות התובעים בהחלטה שניתנה ע"י ראש ההוצל"פ לטענתם, מחמת אי הגשת חוות דעת מטעמם.

התובעים הוסיפו וטענו כי ביום 29.11.2003 פנו לנתבע בטענה ודרישה כנגד תשלומים הנגבים מחשבונם לפרמיה לביטוח הנכס למרות שלא קיים משכון על הנכס בגין ההלוואות. משכך לטעמם, חיובם היה חיוב ביתר. הנתבע קיבל את טענתם זו (נספח ט לכתב התביעה) וזיכה אותם מתשלומי פרמיית הביטוח מתאריך 1.3.1999 ועד 1.1.2004 ובוטל החיוב בעתיד בגין הפרמיה. בה בשעה, התברר להם כי הסכום שקוזז מיתרת חוב ההלוואה בגין תשלומי הפרמיה שנגבו שלא כדין עמד על סך 10,001.10 ₪ אף שבפועל חיובם בגין הפרמיה היה בסך של 41,526 ₪ (חוות דעת מומחה מיום 25.9.2006 צורפה כנספח י לכתב התביעה).

לשיטת התובעים, במועד פתיחת תיק הוצל"פ בחדרה ביום 19.8.1999 תשלומיהם לפרמיה היו בסך של 39,561.93 ₪ ,כפי שקבע המומחה מטעם הנתבע. לאור הקיזוז שהיה על הנתבע לבצע בגין תשלומי הפרמיה, לא היתה להם כל יתרת חובה בגין ההלוואה ונימצא כי הליכי הוצל"פ נפתחו שלא כדין ובניגוד להסכמי ההלוואה בניצול לרעה של הליכי משפט לחיוב חשבונם לשווא. נזקיהם עקב כך הם בסך של 13,000 ₪ לשכר טרחת המומחה, 12,000 ₪ לשכר טרחת עו"ד; 9,300 ₪ הוצאות שנפסקו באותו הליך ו- 6,000 ₪ בגין אגרות בית משפט והוצאות משפטיות. בנוסף, נגרם נזק בגין תשלומים לפרמיית ביטוח בסך של 41,526 ₪ נכון ליום 25.9.2006 וכן עוגמת נפש שהוערכה בסך של 20,000 ₪ בגין הליכי הוצל"פ שנוהלו כנגדם שלא כדין.

הנתבע דוחה את טענות התובעים. התובעים, הגישו בתרמית ובחוסר תום לב בקשה למתן הלוואה למטרת בניה עצמית על הנכס כהגדרתו לעיל במקרקעין הידועים כחלקה 40 בגוש 20435 (נספח א לכתב ההגנה) וכן המציאו מסמכים כוזבים בדבר קיומו של היתר בניה, תעודת זכאות ותצהירים על הבנייה (נספח ב-ג לכתב ההגנה). בהתאם למצגים הכוזבים, אושרה לתובעים הלוואה בכפוף לשעבוד של הנכס בחלקה 40 בגוש 20435. בהסכם ההלוואה נקבע כי הפרת ההתחייבות להעמדת שיעבוד תהווה הפרה יסודית שלו (נספחים ד-ט לכתב ההגנה). תנאי נוסף למתן ההלוואות היה רכישת ביטוח חיים וביטוח לנכס שהתחייבו לשעבד אותו. בכפוף לקיום אותם תנאים הועמדו לתובעים מספר הלוואות שסכומן הכולל הוא בסך של 48,000 ₪ (נספחים ט-יא לכתב ההגנה). בדיעבד, התברר לנתבע כי התובעים, נהגו בתרמית כנגד משרד השיכון בקבלת הלוואה לצרכי בנייה על פי המסמכים והמצגים הכוזבים לפיהם ביתם נבנה לכאורה בנכס, בחלקה 40 בגוש 20435 ואילו בפועל, ביתם נבנה בחלקה 2 בגוש 20412 (להלן-"הנכס האחר"). זאת ועוד, הבית בנכס האחר נבנה עובר להגשת הבקשה למתן הלוואה, כבר בשנת 1985 מבלי שידעו את רשויות המדינה ואת הנתבע על כך. לאוא זאת, דין התביעה להידחות שכן מעילה בת עוולה לא יצמח סעד.

בנוסף טען הנתבע כי טענותיהם של התובעים, נדחו כבר ע"י ערכאות קודמות וקיים השתק עילה, השתק פלוגתא ומעשה בית דין. מעבר לכך, החיוב בביטוח של הנכס נעשה כדין ולפי הסכם ההלוואה. חוות הדעת מטעם התובעים נדחתה בהליך הקודם ודין מסקנותיה להידחות.

טענת התובעים להפחתת דמי הביטוח על הנכס בהיעדר נכס אשר בגינו נרכשה הפוליסה דינה להידחות לטענת הנתבע שכן, מקור החיוב בביטוח הוא כתוצאה מתרמית של התובעים על מנת לקבל את ההלוואה אשר אין להם זכות לקבלה אילולי המצג הכוזב. התובעים, התחייבו לשעבד את ביתם כבטוחה להחזר ההלוואה ולא עשו כן. אין בשוני בפרטי הנכס והנכס האחר, כדי לאיין את התחייבותם לשעבוד הבית והגשת התביעה, היא ניסיון לשימוש לרעה בהליכי משפט ובחוסר תום לב .

זאת ועוד, לטענת הנתבע התובעים פנו ישירות לבנק ולא לבא כוחו שטיפל בעניינם בטענה כי הביטוח נערך בטעות. הנתבע קיבל את טענתם זו בשגגה מבלי שהיה מודע לתרמית שלהם כלפיו. משנודע הדבר לנתבע, הודיע ב"כ הנתבע לתובעים כי פעולת הזיכוי בטעות יסודה וכי היא מבוטלת (נספחים יח-יט לכתב ההגנה) מבלי שהתובעים גילו זאת בכתב התביעה.

הנתבע טוען כי קיים מעשה בית דין בשאלת מימוש השעבוד על בית המגורים של התובעים (בת.א. 576/00 , נספח יג לכתב ההגנה) וכן בשאלת קיומו של חוב בגין ההלוואה, בדחיית טענת "פרעתי" בתיק הוצל"פ בחדרה 12-15903-99-9 (נספח יד לכתב ההגנה). ההחלטה ניתנה לאחר חקירת המומחים מטעם הצדדים . בהחלטה הורה ראש ההוצל"פ על העמדת מלוא יתרת החוב לפירעון מיידי והמשך מימוש הליכי הגבייה (נספח טו לכתב ההגנה). התובעים, לא ערערו על ההחלטה ומשכך היא הפכה להחלטה חלוטה וחל עליה השתק עילה ופלוגתא אשר אין לשנות ממנה במסווה של תביעה כספית.

בנוסף טען הנתבע כי חלה התיישנות בגין עילת התביעה שכן עסקינן בחיובים מסוף שנות ה- 80 ומשהוכח כי התובעים ידעו על גביית הפרמיה לנכס (כאמור בסעיף 7 להסכם ההלוואה) ואף טענו זאת בתביעה בת.א. 576/00 שהוגשה כבר ביום 3.4.2000. לאור האמור, דין התביעה להידחות וככל שייקבע כי קיימת זכות להחזר תשלומי ביטוח החיוב יכול שיהיה רק עבור שבע השנים שקדמו להגשת התביעה.

דיון ומסקנות:

הוכח ואין חולק כי התובעים נטלו הלוואות בסך של 48,000 ₪ לאחר שחתמו על הסכם הלוואה (נ/7) לצרכי בנייה עצמית בנכס המצוי בגוש 20435 חלקה 40 באום אל פחם , של דירה בת 3 חדרים בקומה א' בשטח של 70 מ"ר ברוטו (סעיפים 2-3 בנ/3). התובע אישר בעדותו כי מטרת ההלוואה היא לבניית בית (עמ' 7 שורות 29-31) בחלקה 40 בגוש 20435 (עמ' 8 שורה 2) וכי כאמור בנ/3, שנחתם על ידו, היא ניתנה לצרכי בנייה (עמ' 8 שורה 6). התובע הודה כי הציג היתר בניה לבנק (נ/4) להקמת תוספת של שתי דירות קוטג'ים צמודים למבנה בגוש 20435 בחלקה 40 (עמ' 8 שורות 12-19) וכי הגיש תצהיר תמיכה למשרד השיכון, בדבר כוונתו לבקש הלוואה לבניה עצמית באותם מקרקעין (נ/5 עמ' 8 שורה 22).

התובע הודה כי הוא לא מתגורר כלל בנכס שבגוש 20435 חלקה 40 , הוא הנכס לגביו הציג היתר בנייה כאמור כי אם אמו ואחיו (עמ' 8 שורה 30). זאת הואיל ובעת שהחל לבנות את הבית באותם מקרקעין, לא היה לו הסכם עם מנהל מקרעי ישראל והמינהל, התנגד להמשך ביצוע הבנייה. לעניין זכויותיו בנכס העיד התובע שהוא אינו בעל הזכויות בו שכן, אביו המנוח שהיה הבעלים העביר את הזכויות לאימו שהעבירה אותן לאחיו והדבר, לא היה בשליטתו. התובע, אף הודה כי הוא לא בנה את הבית בנכס שבחלקה 40 (עמ' 9 שורה 22). משהוצגו בפניו המצגים והמסמכים שהגיש לנתבע עובר לקבלת ההלוואה על הנכס וכולל היתר בנייה שהם מצגים כוזבים, השיב כי פעל על פי מה שאביו אמר לו לעשות (עמ' 9 שורה 4 רישא).

לא היה בידי התובע ליישב את התמיהה כיצד ניתן לו אישור על התקדמות הבנייה בגוש 20435 חלקה 40 למרות שאינו בעל זכויות באותם מקרקעין ומבלי שבנה שם בית כלל. הוא אכן הגיש את המסמכים בדבר התקדמות הבנייה וחתימתו אכן כדבריו, מופיעה על אישור הוועדה המקומית לתכנון ובנייה על גמר בנייה של יסודות הנכס (נ/10-נ/12 עמ' 9 שורה 29) ואישור גמר השלד (נ/13-נ/15 עמ' 9 שורה 33) אף שאינם נכונים והודה, כי על פיהם הוא קיבל 30,000 ₪ מהנתבע. התובע אישר בחקירתו כי הביא את המסמכים נ/10-נ/15 על התקדמות הבנייה לנתבע לתיק ההלוואה (עמ' 10 שורה 2). בדומה לכך, נהג הנתבע כלפי משרד השיכון על מנת לקבל תעודת זכאות (נ/16) שזיכתה אותו בהלוואה צמודה ללא ריבית בסך 16,750 ₪ (עמ' 10 שורה 9).

מכל האמור עולה כי התובעים נטלו הלוואה לבניית דירה בגוש 20435 חלקה 40 מבלי שהקימו בו את ביתם כי אם, בנכס האחר המצוי במקרקעין אחרים (עמ' 10 שורות 14-15). התובע, הודה כי התחייב לבנות את הבית בנכס מושא הבקשה והסכם הלווואה ולשעבד אותו , לטובת הנתבע להבטחת החזר ההלוואה. בפועל כדבריו, הוא בנה את הבית שם וכפועל יוצא, לא שיעבד אותו לטובת הנתבע (עמ' 10 שורה 11).

סיכומם של דברים, הוכח כי התובע מסר דיווחים כוזבים בפני הנתבע עובר לנטילת ההלוואה בתקופת ההלוואה שאינם עולים בקנה אחד מצב הבנייה בנכס לרבות היעדר זכויות של התובעים בנכס. כך גם, לא נסתרה טענת הנתבע לפיה בהסתמך על אותם מצגים כמובא גם בהסכם ההלוואה ובתעודת הזכאות, ניתנה לתובעים ההלוואה. מעבר לנידרש לצורך בחינת התרמית והמצג הכוזב אוסיף שהתובעים, לא הוכיחו כי עמדה להם הזכות לקבל תעודת זכאות והלוואה באותם תנאים, עבור בניית ביתם בנכס האחר שבבעלותם מה גם, שאין חולק כי הם לא הודיעו לנתבע על המצג הכוזב ולא ביקשו לרשום שיעבוד על ביתם כבטוחה להחזר ההלוואה לפי ההסכם.

לא השתכנעתי מעדותו של התובע כי ההלוואה נלקחה לצורך הבניה בנכס האחר. עדותו בנדון לא עשתה עלי רושם מהימן ולא התיישבה עם לוחות הזמנים בנוגע לבניית הנכס האחר ונטילת ההלוואה. ההלוואה, ניטלה בשנת 1988 ואילו בתביעתם למתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע להימנע מפינויים מהנכס האחר שבבעלותם טענו כי רכשו את המקרקעין בגוש 30412 חלקה 2 בשנת 1983 , החלו וסיימו את בנייתם ביתם עליהם בשנת 1985 וכי הם מתגוררים בו (סעיפים 3.א ו-4 לכתב התביעה בת.א. 576/00 , נספח ז' לתצהירו של התובע) וכך גם העיד התובע (עמ' 11 שורות 12-16). מכאן אני למדה כי הבנייה הסתיימה כ-3 שנים לפני נטילת ההלוואה שהתובעים טוענים, מבלי שהוכיחו זאת, כי היא נועדה לבניית ביתם בנכס האחר. אין בידי לקבל את תשובתו של התובע על הסתירה בין גרסאותיו בהליך הקודם ובתביעה שבפני באומרו "אני לא יודע, אבל שהלכתי לעו"ד לא כל כך הבנתי" (עמ' 11 שורה 19) . יתירה מכך, התובע שינה מגרסתו וטען כי בניית ביתו הסתיימה רק בשנת 1995 בעת שהוא טוען כי הוא נבנה מכספי ההלוואה שניתנה לו כבר בשנת 1988 (עמ' 11 שורה 26 , עמ' 11 שורה 28-29).

קיים גם קושי בגרסתו של התובע עליו לא היה בידו להשיב שכן, בבקשתו לסיוע בדיור ממשרד השיכון בה הוצהר (סעיף 6 בנ/18, נספח יב לתצהירו של מר גלזנר) כי אין בבעלותו דירה ואילו בסעיף 3א. לכתב התביעה בת.א. 576/00 (נספח ז' לתצהירו) נאמר כי התובעים רכשו את חלקה 2 בגוש 20412 ביום 22.5.1983 . על כך השיב התובע , בשונה מעדותו קודם לכן לפיה רכש את הנכס האחר (עמ' 11 שורות 12-14) באומרו כי בזמן הרלוונטי "לא היה לי את חלקה 2" (עמ' 12 שורות 2-6).