פסק דין
מבוא
התובעת שבפני עותרת לחייב את הנתבעים בתשלום סך 67,311 ₪, בגין סחורה שסופקה על ידי התובעת לנתבע 1, באמצעות נתבע 2, ואשר תמורתה לא שולמה.
בסיסה של התביעה כנגד נתבע 1 הינה חבותו החוזית לשלם תמורת הסחורה אשר סופקה לו; בסיסה של התביעה כנגד נתבע 2 היא הטענה, כי סיפק לנתבע 1 את אותה סחורה ללא תמורה ו/או מבלי שהעביר את התמורה לתובעת, ובכך עוול כלפי התובעת בעוולת גזל ותרמית. כמו כן, נטען כי הנתבעים הציגו לתובעת מצגים כוזבים על מנת להטעותה, אשר בגינם נגרמו לתובעת נזקי ממון כאמור.
הנתבעים מצידם טענו כי יש לדחות את התביעה; טענתו העיקרית של נתבע 1 הינה כי חלה טעות בזיהוי בכל הנוגע לחיובו וכי כלל לא סופקה לו הסחורה נשוא התביעה. נתבע 2 טען כי ההליך כלפיו מתנהל ממניעים זרים וכי אין כל עילה ואף לא בדל של ראיה לביצוע עוולות תרמית, גזל או גניבה.
השאלות העיקריות אשר יבחנו בפסק הדין הינן:
האם התגברה התובעת על טענות נתבע 1 באשר לטעות בזיהויו וזאת בשים לב לכך ששמו אינו מופיע על מרבית דו"חות השירות נשוא התביעה;
האם עמדה התובעת בנטל ההוכחה הנדרש לשם הוכחת תרמית באשר לנתבע 2.
העובדות וטענות הצדדים
התובעת הינה חברה הרשומה בישראל, העוסקת בסחר ושיווק חומרי בניין. נתבע 1 עסק כנטען בעבודות בניין ושיפוצים וכפי שנטען קיים קשרי מסחר עם התובעת, באמצעות נתבע 2; נתבע 2 שימש בזמנים הרלבנטיים לתובענה, אחראי מכונות טיח אצל התובעת.
התובעת טוענת כי מבדיקה שבוצעה במשרדיה עקב חוסר במלאי, התגלו דו"חות שירות המעידים כי בשנים 2006-2007 סיפק נתבע 2 לנתבע 1 סחורה ושירותים, אולם לא שולמה כל תמורה בגין כך. עוד נטען, כי התובעת פנתה לנתבע 2 על מנת שזה יטפל בגביית החוב והלה אישר את נכונות החוב, אך למרות הבטחתו לסייע, לא שיתף פעולה בעניין.
בשלב ראשון, הוגשה התביעה כנגד נתבע 1 אשר טען כאמור, כי לא קיבל מעולם את הסחורה דנן וכי מקור התביעה בטעות. בשלב כלשהו, בסמוך להגשת התביעה כנגד נתבע 1, הופסקה עבודתו של נתבע 2 אצל התובעת, ולתובעת הסתבר כי נתבע 2 החל לעבוד, כנטען, "אצל ו/או ביחד עם נתבע 1".
עוד הסתבר לתובעת, כי נתבע 2, בניגוד לאמירותיו הקודמות, מסר לנתבע 1 תצהיר מטעמו התומך בטענותיו; כמו כן, כי נתבע 2 ניסה להניע עובד שהיה כפוף לו אצל התובעת, מלשתף פעולה עם התובעת בכל הקשור לקשריו של נתבע 2 עם נתבע 1 בעבר.
לאור זאת, כאשר מחד נעלם מלאי שהיה באחריות נתבע 2, ועל פי ראיות התובעת נמכר לנתבע 1, וכשמאידך טען נתבע 1 כי מדובר בטעות, צורף גם נתבע 2 לכתב התביעה המתוקן (אשר לימים תוקן בשלישית ונכללו בו העילות דלעיל).
הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה.
נתבע 1 טען ראשית לחוסר יריבות; לטענתו, בשנת 2004 רכש מהתובעת חלקי חילוף למכונות טיח תחת מספר לקוח - 10003, ואילו בחשבוניות נשוא התביעה, מצוין מספר לקוח אחר - 128500. בנוסף, טען לטעות בזיהוי, שכן שמו הינו "מוחמד" ולא "מחמוד" - כפי שמופיע בראיות התביעה; עוד נטען על ידיו, כי מעולם לא עסק בעבודות בניין ושיפוץ, שכן הוא בעל מוסך בקלנסווה; וכי מעולם לא קנה מהתובעת סחורה כלשהי, למעט בשנת 2004, כמפורט לעיל.
עיקר טענותיו של נתבע 2 הינו, כי מדובר בתביעת סרק וכן התנכלות אישית הנובעת, בין היתר, מחשש התובעת כי יעיד לטובת נתבע 1. כמו כן טען, כי גם אם תוכיח התובעת את כל העובדות הנטענות על ידיה בכתב התביעה, הרי שאין כתב התביעה מגלה עילה ובוודאי שלא מבסס עילת תרמית, גזל ו/או גניבה. נתבע 2 הכחיש את כל טענות התובעת ובין היתר את הטענה כי יש לו קשר כלשהו לדו"חות השירות נשוא התביעה. עוד טען, כי אין כל ראיה כי הסחורה והשירותים נשוא דו"חות השירות אכן סופקו, באשר לא הוצגו תעודות משלוח חתומות.
עוד נטען על ידי נתבע 2, כי מי שחתום על אותם דו"חות שירות נשוא התביעה, הוא לא נתבע 2 אלא מאן דהוא אחר; כמו כן, כי בניגוד לטענות התובעת הוא היה זה שמסר לחוקר פרטי ששכרה התובעת את מספר הטלפון של נתבע 1 ולמעשה שיתף פעולה עימה, בניגוד לנטען על ידיה.
ראיות הצדדים
מטעם התובעת הוגשו ארבעה תצהירים כדלקמן: תצהירה של גברת סימה הרפז אשר שימשה באותה עת מנהלת חשבונות אצל התובעת; תצהירו של מר טומי הרדי מנהל התובעת; תצהיר מר ערן הינמן איש אחזקה במחלקת מכונות אצל התובעת; ותצהירו של מר יגאל צור שדי – סמנכ"ל תפעול אצל התובעת.