מוגרבי נ' עיריית תל-אביב ואח'

פסק דין

זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובעת מנפילה על מדרכה בת"א. הנתבעות לא חולקות על עצם התרחשות הנפילה, אך מכחישות את חבותן בעקבותיה לראשונה פירטה התובעת את מקום נפילתה בתצהיר עדות ראשית (וגם פירוט זה תוקן בראשית עדותה כ"תיקון טעות סופר"). לאחר שהתקשתה להצביע על מקום נפילתה המדוייק הצביעה התובעת לבסוף על תמונה ספציפית (ת/1 א) שבה רואים את אחת ממרצפות המדרכה, שלטענתה הכשילה אותה. לטענת התובעת מרצפת זו (אשר קטע הרחוב הרלוונטי היה משופע ברבות כמוה), יצרה בליטה שאותה היא מעריכה ב– 5 ס"מ – מפגע, אשר העיריה אחראית בנזיקין בשל כך שלא מנעה, או סילקה מבעוד מועד.

הנתבעת טוענת שאפילו באמת נכשלה התובעת בשל מרצפת ספציפית זו, לא מדובר ב"מפגע" כלל ועיקר. העד אייל חכים העריך שלמעשה מדובר בבליטה קטנה מאוד שלכל היותר מגיעת ל-1.5–2 ס"מ – וזאת מתוך השוואה ויזואלית עם עלי שלכת סמוכים שנראים בתצלום. הוא אמר שאילו היו מתלוננים בפניו על "מפגע" שכזה, לא היה שולח קבלן לתקנו, שכן התיקון עלול לגרום לנזק רב יותר מתועלת – ומכל מקום מדובר בהבדל גובה מינורי אשר רבים מספור כמוהו במדרכות העיר.

התובעת הגישה תמונות שונות. לא ניתן לזהות היכן בדיוק צולמו וחבל שאת גרסתה המדוייקת השמיעה מאוחר כל-כך. גם הבאת הראיות נעשתה בצורה לא מוצלחת: התובעת זימנה עדים מהעיריה, אך לא לפי כתובתם הנכונה ועדים שהתכוונה להעיד לא חתמו על תצהירים או לא התייצבו לדיון. דומה שבסופו של דבר לכל זה לא היתה משמעות רבה. הנתבעת לא כופרת בעצם נפילתה של התובעת. התובעת הצביעה על תמונה ת/1א כתמונה שבה רואים את המפגע שבגללו כשלה ונפצעה. השאלה מה הסיבה המדוייקת לכך שאותו מפגע קיים – האם הוא תוצאה של השפעת עצי פיקוס דווקא, או של גורם סביבתי אחר, אינה נחוצה להכרעה כלל. עובדה היא שהעיריה אכן ביצעה במשך הזמן שינוי במדרכה ושינוי זה כלל גם החלפה של המרצפות.

קושי ראשון ומרכזי העומד בפני התובעת נעוץ בהוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, המחייב בית-משפט המקבל תביעה אזרחית על סמך עדות יחידה של התובעת שאין לה סיוע, להסביר מדוע מצא לנכון לסמוך עליה. רק שני עניינים חייבו בירור עובדתי במשפט זה: זיהוי המקום המדוייק שבו נפלה התובעת – וזיהוי המפגע שנטען שהיה בו. בשני ענינים אלה, כל שיש בפני היא עדותה של התובעת עצמה. עדות זאת בעייתית מאוד. בתחילת עדותה ביקשה באת-כוחה לתקן "טעות קולמוס" שנפלה בתצהירה בזיהוי מספר הבית ברחוב שלידו התרחשה התאונה. לכאורה מדובר בתיקון "קל", אך למעשה הוא שינה לחלוטין את זיהוי המקום ורוקן מתוכן כל ניסיון קודם לאתר את המפגע (ולמעשה גרם שינוי חזית מאוחר שמנע מהנתבעות להביא ראיות הגנה). מיד אחר-כך אמרה התובעת "את המקום המדוייק איני יכולה לזהות היום". ולטובתה, אניח שהכוונה היא ל"היום" לאחר שנעשו במקום שינויים, כפי שהסבירה אחר-כך. רק בשלב מאוחר, בחקירתה הנגדית, ולא מיוזמתה, נאותה התובעת להצביע על תמונה מסויימת כמראה את מקום נפילתה המדוייק (בשלב זה היה האינטרס המחייב הצבעה על מקום הנפילה, ברור לתובעת). כאשר זיהוי זה נעשה בשלב כה מאוחר, חמש שנים לאחר האירוע, יש בו כל חסרונותיה של עדות כבושה. בסיכומיה עומדת התובעת על-כך שכל קטע המדרכה הרלוונטי היה למעשה במצב דומה – ובלתי תקין. בנסיבות כאלה הזיהוי המאוחר של מרצפת ספציפית מפוקפק על פניו ואיני מוכן לסמוך עליו. משלא הוכח מקום הנפילה ולא זוהה כראוי ה"מפגע" הנטען, לא נותר אלא לדחות את התביעה.

נוכח רוחב היריעה שבסיכומים, אתייחס לענינים נוספים אחדים:

התובעת הצביעה לבסוף על מקום נפילתה הנטען וזיהתה את ה"מפגע" שבגללו נפלה. עיון בתמונה ת/1א מראה שמפלס המרצפות אינה לגמרי אחיד וחלקן משופעות, באחת מנקודות המפגש בין מרצפות נוצר פער גובה שבשיאו נראה כקטן פחות מרוחב עלה שצולם שם. דומה שהערכתו של מר חכים, שמדובר בשקע בעומק של 2 ס"מ או פחות, היא מציאותית והערכת התובעת מוגזמת מאוד. פער כזה בגובה מרצפות במדרכה אינו "מפגע" אשר בשל קיומו עשויה הנתבעת לחוב בנזיקין.

בהחלט אפשרי, שהפרשי גובה בין מרצפות רחוב עלולים להכשיל הולך רגל (ולכך די בהפרשי גובה קטנים מאוד). מבחינה נורמטיבית, ברור שעירייה לא חייבת החזיק את מדרכותיה מפולסות למשעי. הדבר לא מציאותי, לא סביר ולא מתקיים בשום מקום בעולם. בעיר ת"א אלפי קילומטרים של מדרכות. פועלים עליהן כוחות הטבע והבלאי, תנועת הקרקע, השפעת צמחיה, מים ונזקי שימוש וחניה. משאבים ציבוריים שהם תמיד מוגבלים לא מאפשרים פיקוח יומיומי על כל מרצפת ומרצפת. להבדיל מרצפות של דירות מגורים, מדרכות לא מונחות מלכתחילה על משטחים ישרים, אלא הן מעוצבות לפי מפלסיה המשתנים של האדמה, שאינה שוקטת על שמריה. מדרכות מגשרות בין נקודות גובה שונות. לכן (ולהבדיל מרצפת בית) הן לא מפולסות ולעתים יש בהן מפגש בין זוויות הנחה שונות של מרצפות, ענין הנגזר מתוואי הנוף שתחתיהן. לא יתכן שבמשך הזמן לא יווצרו הפרשי גובה מסוימים בין המרצפות. עם כל מאמצי של האדם לייצר סביבת חיים מלאכותית בטוחה, אין בכוחו לבטל בכל מקום ובכל שעה את השפעתם של כוחות הטבע ולעצב באופן מוחלט את הנוף. למעשה, קבלת התביעה שקולה כנגד הטלת אחריות מוחלטת על עצם קיומם של סיכונים, אשר הם חלק בלתי נפרד מחיי יום יום בתוך עיר.

התובעת מייחסת בסיכומיה משמעות מרחיקת לכת לכך, שהעירייה ערכה לאחר הנפילה שיפוץ כללי במדרכה היא רואה בכך מעין "הודאה" שהמדרכה כולה היתה במצב לא תקין. דומה שהטיעון מתעלם מטיבה של פעולת תחזוקה – שאחת לתקופה נערך שיפוץ כולל. לא ניתן ללמוד מכך אלא, שלדעת העירייה אכן הגיעה אז השעה לערוך שיפוץ כולל באותה מדרכה. נראה שדווקא הטיעון לענין זה מפגין שאין בפי התובעת טענה על הפרתה של נורמת התנהגות קיימת (ענין הראוי לבירור משפטי) אלא טענה נגד מדיניות הקצאת משאבי הציבור. לדעת התובעת כל המדרכה לקתה בליקויים דומים ומחדלה של העיריה היה בכך שאיחרה לשפץ אותה. משמע, שלדעת התובעת, על העירייה היה לקבוע סדר עדיפות אחר לשימוש בתקציבה ולהעדיף בו את שיפוץ מדרכה ספציפית זו, על עניינים אחרים (למשל על פעולות תשתית אחרות שנראו לה דחופות יותר, או על שירותי הרווחה או החינוך). דומני שבית המשפט לא יכול להיות הזירה המתאימה לבירור טענה שכזו. על העיריה להתחשב באינטרסים רבים וראויים. משאביה מוגבלים וחלוקתם לא מבוססת על שיקולים משפטיים, אלא על ערכים חברתיים ופוליטיים: יש עיריה המעמידה במרכז סדר היום את מערכת החינוך ויש עיריה המעדיפה את שיקום התשתיות. גם זו וגם זו מטרות ראויות – וההכרעה מי עדיפה תעשה עפ"י שיקולים ציבוריים וערכיים ומידע רב שאינו בידי בית- המשפט ולא לפי דיני הרשלנות (כפי שנקבע בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי).

לאור האמור, לא מצאתי שהנתבעת התרשלה כלפי התובעת – והתביעה נדחית. בהתחשב בפציעתה הקשה של התובעת, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' שבט תשע"א, 09 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.