מה מעמדה של תניית שימור בעלות בעסקת מכר בין מוכר לרוכש כלפי נושיו של הרוכש מעת שננקטים נגדו הליכי חדלות פירעון?

השופט י' דנציגר:

           תניית שימור בעלות שנכללה בעסקת מכר בין מוכר לרוכש - מה מעמדה ותוקפה כלפי נושיו של הרוכש מעת שננקטים נגדו הליכי חדלות פירעון? האם די בכך שתניה כזו מופיעה על גבי חשבוניות או תעודות משלוח אשר הונפקו על ידי המוכר ונחתמו על ידי נציג של הרוכש באופן שוטף, על מנת לשמר בידי המוכר זכות קניינית בסחורה? או שמא נדרש המוכר להוכיח מבחינה עובדתית קיומם של סממנים נוספים המעידים על שימור הבעלות מצידו? שאלות אלה, כמו גם שאלת אופן יישומה של הלכת קידוחי הצפון בפסיקת בתי המשפט המחוזיים, הן השאלות שעומדות לפנינו במסגרת הערעור דנן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 18.11.2010 בפר"ק 2227/09.

רקע עובדתי

1.        המערערת, חברת ויטה פרי גליל (החדשה) בע"מ (להלן: המערערת), רכשה בתחילת שנת 2009 את נכסיה וזכויותיה של תשלובת ויטה פרי גליל שנקלעה להליכי חדלות פירעון (להלן: התשלובת). עיקר פעילותה של התשלובת היה בייצור ובשיווק מוצרי מזון, והמערערת נכנסה בנעלי התשלובת והמשיכה בפעילות זו. אין חולק כי התשלובת סיפקה במהלך השנים לחברת קפלן שיווק בשר בע"מ (להלן: החברה אוהחברה שבכינוס) מוצרים שונים על פי הזמנת החברה. המערערת נכנסה בנעלי התשלובת לעניין זה והמשיכה את מערכת היחסים העסקית עם החברה וסיפקה לה סחורה בחודשים אפריל-יוני 2009. הסחורה שסופקה לחברה כללה מוצרי מזון קפואים (כגון: ירקות קפואים) ומוצרי מזון יבשים (כגון: קופסאות שימורים של ירקות ופירות, רטבים, מרקים ועוד).

2.        ביום 16.6.2009 מינה בית המשפט לבקשת בנק דיסקונט בע"מ את עו"ד חנית נוב ככונסת נכסים לחברה (להלן: המשיבה או הכונסת), לצורך אכיפת שעבוד צף שרשמה החברה לטובת הבנק, בגין חוב נטען של החברה לבנק בסך של כ-15 מיליוני שקלים.

3.        ביום 29.10.2009 הגישה המערערת בקשה למתן הוראות במסגרת תיק הכינוס, ובה ביקשה להורות כי הסחורה שסיפקה לחברה נותרה קניינה של המערערת לנוכח תניית שימור בעלות שסוכמה בין הצדדים ונכללה בתעודות המשלוח שנשלחו לחברה. המערערת ביקשה להורות לכונסת להשיב לה את הסחורה, ולחלופין לאפשר לה לעקוב אחר גלגוליה של הסחורה לרבות התמורה שהתקבלה בגין מכירתה. המערערת צירפה לבקשתה את תעודות המשלוח שנשלחו לחברה בהן נכללה תניית שימור הבעלות ושהיו חתומות על ידי בעלי תפקיד בחברה. בנוסף טענה המערערת בבקשתה כי לקראת סוף חודש אפריל 2009 התקיימה פגישה בין מנהל ויו"ר המערערת, מר משה אפרים (להלן: אפרים) לבין מנהל החברה שבכינוס, מר ניר קפלן (להלן: קפלן), במסגרתה סוכמו ביניהם תנאי ההתקשרות וההספקה שנכללו לאחר מכן בתעודות המשלוח. נטען כי בפגישה זו סוכם במפורש שבמסגרת תנאי ההתקשרות תיכלל תניית שימור בעלות לטובת המערערת, וכי אפרים הפנה את תשומת ליבו של קפלן לתניית שימור הבעלות והבהיר לו את משמעותה. המערערת הסתמכה בבקשתה על פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ, פ"ד נז(4) 385 (2003) (להלן: עניין קידוחי הצפון או הלכת קידוחי הצפון), במסגרתו בוטל פסק הדין בע"א 455/89 קולומבו מאכל ומשקה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מה(5) 490 (1991) (להלן: עניין קולומבו או הלכת קולומבו).

4.        הכונסת התנגדה לבקשה וטענה כי גם בהתאם להלכת קידוחי הצפון מוטל על הטוען לקיומה של תניית שימור בעלות נטל הוכחה גבוה, ועליו לצלוח שתי משוכות: האחת, עליו להוכיח שהתקיים בין הצדדים מפגש רצונות סובייקטיבי באשר לכינונה של עסקת אשראי הכוללת תניית שימור בעלות; השנייה, עליו להוכיח כי יש לעסקה באופן שבו נערכה היגיון מסחרי ולא מדובר בעסקה מלאכותית. הכונסת סמכה טענתה על שורה של פסקי דין שניתנו בבתי המשפט המחוזיים בעקבות הלכת קידוחי הצפון - ובראשם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ו' אלשיך) בבש"א 13878/03 פש"ר 1331/03 מעגלים לפיקוח ובקרה מיטב בע"מ נ' און הנדסת מיזוג אוויר בע"מ (28.1.2004) (להלן: עניין מעגלים) - אשר קבעו כי לא די בציון המילים "שימור בעלות" על גבי חשבונית או תעודת משלוח כדי לשדרג את מעמדו של הספק למעמד של נושה מובטח, וכי בכל מקרה ומקרה יש לבחון את העסקה על פי מהותה.

           הכונסת טענה כי המערערת לא הראתה שלעסקה בינה לבין החברה היה אופי קנייני מהותי שמעיד על שימור בעלותה בסחורה. נטען כי נסיבות עריכת עסקת האשראי בין המערערת לבין החברה וההיגיון המסחרי תומכים דווקא במסקנה הפוכה: המערערת לא ביטחה את הסחורה; לא יצרה מנגנון כלשהו המאפשר לה לפקח על הסחורה; ולא דרשה מהחברה שלא לרשום את הסחורה כחלק מהמלאי שלה - שלוש אינדיקציות שיכולות להעיד על שימור בעלות אמיתי ושלא מתקיימות במקרה דנן. הכונסת ציינה כי הסחורה נרשמה כחלק מהמלאי של החברה ואוכסנה במחסניה ללא הפרדה מיתר הסחורות, וכי החברה נהגה בה מנהג בעלים ומכרה אותה הלאה כפי שנהגה ביתר הסחורות. נטען כי לא די בכיתוב סטנדרטי בדבר שימור בעלות על גבי תעודות משלוח כדי להרים את הנטל הנדרש לשם הוכחת הסכמה בדבר שימור בעלות, וזאת במיוחד כאשר מי שחתם על תעודות המשלוח הינו מנהל המחסן בחברה. הכונסת ציינה כי על חלק מתעודות המשלוח נכתבו המילים "מאושר" או "נבדק", ולפיכך משמעות החתימות על תעודות המשלוח הינה אך ורק אישור בדבר קבלת סחורה ואין בה כדי לבסס הסכמה לתניית שימור הבעלות. בנוסף טענה הכונסת, בהסתמך על פסיקת בתי המשפט המחוזיים, כי תניות שמודפסות על גבי חשבונית ללא הסכם כתוב ומסודר יכולות להיות מוכרות בעסקאות מזדמנות, אך כאשר מתקיימים יחסים מסחריים ארוכי טווח אין סיבה שלא יהיה הסכם כתוב בין הצדדים. אשר לפגישה הנטענת בין אפרים לקפלן, טענה הכונסת כי דובר בפגישת היכרות בה סוכם שתנאי התשלום וההספקה ימשיכו להיות התנאים שנהגו בין התשלובת לבין החברה שבכינוס, ולא הודגש בה עניין שימור הבעלות.

5.        המערערת הגישה תשובה לתגובת הכונסת, במסגרתה טענה כי נטל ההוכחה המוטל על התובע הטוען לשימור בעלות הינו הנטל הרגיל המוטל על כל תובע במשפט אזרחי, ואין בסיס לטענת הכונסת בדבר נטל הוכחה מיוחד. עוד נטען כי בנסיבות העניין לא מדובר בכיתוב סטנדרטי המופיע על כל תעודות המשלוח של המערערת, ולראיה שבתעודות המשלוח של לקוחות אחרים (שצורפו כנספחים לתשובה) לא נכללה תניית שימור בעלות. לפיכך נטען כי לא מדובר בכיתוב שגרתי אלא בכיתוב שנרשם במיוחד בתעודות המשלוח שנשלחו לחברה שבכינוס המשקף הסכמה אמיתית וספציפית לגבי שימור בעלות. עוד נטען כי החברה שבכינוס לא התנגדה לתנאים שנכללו בתעודות המשלוח, וכי תעודות המשלוח נחתמו על ידי נציגיה המורשים (אשר נטען שאינם עובדי מחסן אלא נושאי משרה בכירים). עוד נטען כי לא היה צורך בנסיבות העניין במנגנון פיקוח על מנת להוכיח שימור בעלות, כאשר מוצרי המערערת ניתנים לזיהוי ללא פיקוח מיוחד. לבסוף נטען כי אמינותו של קפלן (שתצהירו צורף לתגובת הכונסת) מוטלת בספק, ולראיה אף הכונסת עצמה בהליכים אחרים בתיק הכינוס הציגה אותו באור שלילי.

6.        ביום 1.3.2010 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי שבמסגרתו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים, ובסופו ניתנה החלטה שבמסגרתה איפשר בית המשפט למערערת להגיש הודעה משלימה ולצרף אליה מסמכים מסוימים. ביום 18.11.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.        בית המשפט המחוזי (השופטת ד' קרת-מאיר) ציין כי בהלכת קידוחי הצפון קבע בית המשפט העליון שיש לפרש את סעיף 2(ב) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון) באופן שמונע עריכת עסקה מלאכותית או כזו שאין בדרך שבה נעשתה היגיון מסחרי או כלכלי, אך אין לפרשו באופן המונע מהצדדים לערוך עסקה שיש בה תניית שימור בעלות ככל שזו משקפת הסכמה אמיתית בדבר שימור בעלות. צוין כי בהלכת קידוחי הצפון הדגישו חלק מהשופטים את ההיגיון העסקי והכלכלי של עסקת מכר שכוללת תניית שימור בעלות. עוד צוין כי השופט ש' לוין קבע שם שיש לבחון עסקת מכר שכללה תניית שימור בעלות בשני שלבים: ראשית, לברר את פרטי ההסכמה בין הצדדים לפי כללי הראיות הרגילים בנוגע לפרשנות חוזים. בדיקה זו הינה סובייקטיבית במהותה. שנית, לבחון האם הסכמת הצדדים היא על פי מהותה עסקת משכון ללא קשר לכינויה על ידי הצדדים, והאם יש היגיון כלכלי ומסחרי בעסקה. בדיקה זו הינה אובייקטיבית במהותה.

8.        בית המשפט דחה את טענות הכונסת בדבר נטל הוכחה מיוחד או מוגבר המוטל על בעל הדין הטוען לקיומה של תניית שימור בעלות, וקבע כי נטל ההוכחה בסוגיה זו אינו שונה מהנטל הרגיל המוטל על תובע במשפט האזרחי. עם זאת, הבהיר בית המשפט כי לעניין זה מקובלת עליו קביעת בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיאה (דאז) ב' גילאור) בבש"א 8640/07 פש"ר 524/07 לב טוב מוצרי חשמל בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.7.2007) (להלן: עניין לב טוב), לפיה נדרש "בירור מיוחד" באשר לקיומה של תניית שימור בעלות כאשר אחד מהצדדים נקלע לחדלות פירעון, מכיוון שמדובר בפגיעה אפשרית בעיקרון השוויון בין הנושים. בית המשפט ציטט בהסכמה מדברי השופטת ו' אלשיך בעניין מעגלים, כי "בית המשפט העליון [בעניין קידוחי הצפון] לא התכוון ליצור כלל גורף לפיו משתנים כל סדרי הנשייה ומכאן ואילך הספקים יהיו נושים ראשונים במעלה בכל תיק חדלות פירעון", וכי "אין זה צודק, ראוי או אפשרי כי ייקבע כלל גורף כי עצם אזכור המילים "שימור בעלות" יהיה כשימוש במילת קסם שאין אחריה ולא כלום". בית המשפט הפנה בנקודה זו גם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) בבש"א 7294/09 פש"ר 6079/09 אלבוים נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים (25.1.2010) (להלן: ענייןאלבוים).

9.        לאור פסקי הדין האמורים בחן בית המשפט המחוזי האם הרימה המערערת את הנטל המוטל עליה להוכיח שבעלותה בסחורה נשמרה. בית המשפט ציין כי המערערת סמכה טענותיה במישור העובדתי על עדותו של אפרים בנוגע לפגישה שהתקיימה עם קפלן בחודש אפריל 2009, אשר במסגרתה נטען שסוכם במפורש על הכללת תניית שימור הבעלות, ועל תעודות המשלוח שכללו תניית שימור בעלות ושנחתמו על ידי נציגי החברה.

10.      בית המשפט המחוזי קבע כי מקובלת עליו טענת הכונסת שמדובר למעשה בתניית שימור בעלות סטנדרטית המופיעה על גבי תעודות המשלוח והחשבוניות של המערערת, וכי לא מדובר בכיתוב שהוסף במיוחד לחשבוניות שהוצאו לחברה בעקבות סיכום ספציפי שהושג בפגישה בחודש אפריל 2009 כטענת המערערת. נקבע כי הוכח שגם בהתקשרות שבין התשלובת לבין החברה שבכינוס נכללה תניית שימור בעלות, וזאת על סמך עדותו של החשב של התשלובת, מר יהודה אזרד (להלן: אזרד), ועל סמך חשבונית ישנה שהוצגה לבית המשפט אשר כללה תניית שימור בעלות זהה לחלוטין בכיתובה ובצורת העמדת הטקסט. עוד נקבע כי המסקנה שמדובר בתניית שימור בעלות סטנדרטית נובעת מהעובדה שתניה כזו דווקא לא מופיעה על גבי חשבוניות של לקוחות גדולים אחרים של המערערת, אשר לגביהם העיד אפרים שהם מסרבים להכללתה של תניית שימור בעלות "כי הם מספיק גדולים על מנת להחליט מה הם רוצים". בנקודה זו צוין כי אזרד העיד שמדובר בכיתוב סטנדרטי שנכלל על החשבוניות או תעודות המשלוח של לקוח חדש וכי הוא הסיר את הכיתוב רק אם ניתנה לו הוראה מפורשת של מנכ"ל המערערת להסירו. בית המשפט ציין כי עובדה זו נתמכת גם בכך שרק באחת מעשרים החשבוניות שהומצאו על ידי המערערת לבקשת הכונסת לא נכללה תניית שימור הבעלות, ובנקודה זו קיבל בית המשפט את טענת הכונסת כי מדובר בחשבונית של חברת בת שבבעלות מלאה של המערערת, ולפיכך ברור מדוע נגרעה מחשבונית זו תניית שימור הבעלות. לנוכח כל האמור, נדחתה טענת המערערת כי תניית שימור הבעלות שנכללה בחשבוניות שהוצאו לחברה הוספה בעקבות סיכום ספציפי עם קפלן לאחר הפגישה מחודש אפריל 2009. נקבע כי מדובר בגרסה מול גרסה (זו של אפרים מול זו של קפלן), כאשר המערערת לא העידה שני משתתפים נוספים שנטלו חלק בפגישה על מנת שיתמכו בגרסת אפרים.

11.      בית המשפט המחוזי קיבל גם את טענת הכונסת כי לא מדובר במקרה דנן בעסקה אקראית או מזדמנת אשר לגביה לא סביר לצפות מהצדדים להעלות את הסכמתם על הכתב במסגרת הסכם מסודר. נקבע כי מדובר בהתקשרות שאמורה להיות ממושכת ובסכומים נכבדים (ולראיה, סכום החוב של החברה למערערת שעומד על כ-1,500,000 ש"ח), בדומה להתקשרות הקודמת בין התשלובת לבין החברה. לפיכך נקבע כי יש לצאת מנקודת הנחה סבירה שאם אכן הייתה הסכמה מפורשת בדבר תניית שימור בעלות, אזי היה מקום לעגן אותה במסגרת הסכם נפרד בין הצדדים ולא להסתפק בכיתוב על גבי חשבוניות. בית המשפט הפנה בנקודה זו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ו' אלשיך) בפש"ר 2309/04 בש"א 1506/05 פלסגד מוצרים פלסטיים בע"מ נ' עו"ד יעקב גרינוולד (16.8.2005) (להלן: עניין פלסגד)]. אשר לחתימת בעלי התפקיד בחברה על תעודות המשלוח, נקבע כי מדובר על חותמת "נבדק ואושר" וכי בחלק מהתעודות נרשמו הערות שנוגעות לסחורה, כגון "קיבל שני משטחים", "הוחזר(ו) חמש משטחים", "קרטון אחד קרוע" וכיו"ב, ומשכך אין לראות בחתימות על גבי תעודות המשלוח כראייה להסכמה לתניית שימור בעלות אלא כאישור לקבלת הסחורה והתייחסות לכמותה ולפגמים בה.

12.      בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מסקנתו בדבר היעדר ההסכמה לעניין שימור הבעלות ובדבר התייחסות הצדדים לעסקאות ביניהם כעסקאות מכר המעבירות בעלות בסחורה באופן מיידי עם מסירתה נובעת גם מהתנהגות המערערת לאחר מתן צו הכינוס. נקבע כי בסמוך לאחר מתן צו הכינוס שלח בא-כוח המערערת מכתב לכונסת בו העביר לה העתק של המחאות זכות לקבלת כספים מחייבים שונים כאמצעי תשלום אשר נמסר למערערת על ידי החברה בכינוס, ובו פורטו באריכות טענות שונות של המערערת בנוגע להמחאות הזכות. נקבע כי בניגוד לאריכות שבה נטענו במכתב זה הטענות לעניין המחאות הזכות, הרי שהטענה בנוגע לקיומה של תניית שימור בעלות נטענה בשולי המכתב באופן לא רציני. עוד נקבע כי אפרים נשאל בחקירתו מתי דרש לראשונה מקפלן להשיב את הסחורה, וכי מתשובותיו עולה שביקש לקבל את הכסף שחייבים לו ולא סבר שיש לו זכות לקבל את הסחורה. נקבע כי הדרישה לתשלום כסף עבור הסחורה אינה עולה בקנה אחד עם הטענה כי הבעלות בסחורה נותרה כל העת בידי המערערת, ובמיוחד כאשר ברור שמצב החברה (שכבר הייתה בהליכי כינוס) אינו מאפשר לה לפרוע את החוב. לפיכך נקבע כי קשה להשתחרר מהתחושה שהטענה בעניין תניית שימור הבעלות עלתה לראשונה בגדר מחשבה בדיעבד, לאחר שהניסיונות לגבות את החוב מהחברה ומקפלן נכשלו ולאחר שהכונסת העלתה טענות באשר לתוקפן של המחאות הזכות שנועדו אף הן לשמש אמצעי תשלום עבור הסחורה.

13.      לנוכח כל האמור, דחה בית המשפט את בקשת המערערת להכיר בבעלותה בסחורה מכוח תניית שימור הבעלות שנכללה בתעודות המשלוח שלה אשר נחתמו על ידי החברה שבכינוס, וכפועל יוצא נדחתה בקשתה לעקוב אחר גלגולי הסחורה לרבות התמורה אשר התקבלה בגין מכירתה. בית המשפט חייב את המערערת בתשלום הוצאות הכונסת בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ והפרשי ריבית והצמדה.

תמצית טענות המערערת