מדינת ישראל נ' רהיטי הדס א.ש. בע"מ ואח'

ב"כ המאשימה, יוסי לוי- מתמחה

ב"כ הנאשמים, עו"ד עדי ברקאי

הנאשם 2- התייצב

גזר דין

רקע

הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעובדות כתב האישום בשני אישומים כאשר בכל אחד מן האישומים הורשעו הנאשמים בעבירה של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 216 (4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א- 1961 (להלן: הפקודה) והנאשם 2 (להלן: הנאשם) הורשע בכל אחד מן האישומים האמורים אף בעבירה של אחריות מנהלים לפי סעיף 224 א' לפקודה.

על פי האמור בכתב האישום, נאשמת 1 (להלן: הנאשמת) הינה חברה פרטית שעסקה כחנות רהיטים בתקופות הרלוונטיות לכתב האישום. הנאשם שימש כמנהל פעיל בנאשמת בתקופות הרלוונטיות. הנאשמים חייבים להגיש לפקיד השומה דו"ח על הכנסותיה של הנאשמת, בצירוף מאזן ודו"ח רווח והפסד מאושרים על ידי רואה חשבון לתקופות הרלוונטיות לכתב האישום, על פי הוראות סעיפים 117, 131 ו- 132 לפקודה.

על פי האמור באישום הראשון, הנאשמים לא הגישו במועד לפקיד השומה את הדו"ח על הכנסותיה של הנאשמת לשנת 2006, וזאת ללא סיבה מספקת.

על פי האמור באישום השני, הנאשמים לא הגישו במועד לפקיד השומה את הדו"ח על הכנסותיה של הנאשמת לשנת 2007, וזאת ללא סיבה מספקת.

טיעוני הצדדים

לטענת בא כוח המאשימה, עו"ד איתן אמנו, בתי המשפט הבהירו לא אחת את החומרה של עבירות המס ואת האינטרס הציבורי להרתעה במקרים אלו. לטענת המאשימה, באי הגשת דו"חות במועד הקבוע בפקודה ישנה חומרה היות וכל מערכת גביית מס מושתתת על דיווח נכון של הנאשמים לרשויות המס באמצעות הדו"חות השנתיים, ואי גביית המס גורמת נזק כלכלי אשר נופל על כתפי הציבור. עוד טענה המאשימה כי בתיק זה המחדלים לא הוסרו, וכן ציינה כי לנאשם עבר פלילי קודם והוא הורשע ונגזר דינו ב-ת.פ 3914/05 בגין אי הגשת דו"חות של אותה חברה בשנות המס 2002-2004. באותו גזר דין נדון הנאשם, בין היתר לעונש מאסר על תנאי של שמונה חודשים אשר הינו חב הפעלה בתיק זה. לפיכך, עתרה המאשימה להפעיל את עונש המאסר על תנאי ולהטיל על הנאשם עונש מאסר נוסף במצטבר, וכן קנס כספי ומאסר על תנאי נוסף.

לטענת בא כוח הנאשם, עו"ד עדי ברקאי, הנאשם הינו בן 49, אב לשלושה, מנהל חיים נורמטיביים לחלוטין. עסקו של הנאשם נסגר ואינו פעיל יותר והנאשם מצוי במצב כלכלי קשה ביותר וחייב כספים רבים. תקופה ארוכה היה הנאשם מוגבל באמצעים. לטענת בא כוח הנאשם, הנאשם לא הגיש את דו"חות החברה בשל היעדר יכולת כלכלית לממן את שכר טרחת רואה החשבון ולשלם את הנדרש ממנו. הנאשם אף ניסה להגיע להסדר עם רשויות המס אך הדבר לא עלה בידו, וכן ציין כי לא נגרע כסף מקופת המדינה. בנוסף, הציג בא כוח הנאשם אישורים רפואיים בנוגע למצבה הרפואי של אשתו. עוד טען בא כוח הנאשם כי יש לראות את שתי העבירות כעבירה אחת, ומכאן שיש לראות את המאסר על תנאי כבר הפעלה, ובנסיבות אלה מן הראוי להאריך את התנאי ולהסתפק בעונש של של"צ וקנס כספי.

הנאשם עצמו טען כי נקלע לחובות ולא היה באפשרותו לממן את שכר טרחת רואה החשבון להגשת דו"חות המס. הנאשם מביע צער על המצב שנקלע אליו כתוצאה מקריסתו הכלכלית.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, סבורני כי במקרה דנן אין מנוס אלא להפעיל את עונש המאסר על תנאי אשר תלוי ועומד כנגד הנאשם. איני סבור כי במקרה דנן ניתן לראות במעשים שביצע הנאשם בשני אישומים כמסכת אחת. בעניין זה, אני מקבל את טענת המאשימה לפיה עונש המאסר על תנאי הינו חב הפעלה ולא בר הפעלה. מדובר באי הגשת דו"חות בשתי שנות מס נפרדות, אין המדובר במעשים שנעשו במועד אחד, ואין המדובר במקרה בו אותה התנהגות עצמה משכללת מספר עבירות (ר' ת"פ (רמ') 4428/06 מדינת ישראל נ' גני נעלה ואח' (מיום 11.5.09)). יפים לעניין זה דברי בית-המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 2433/07 חברת כוכב זמזם בע"מ נ' מדינת ישראל (מיום 15.11.07) (להלן: פרשת חברת כוכב זמזם בע"מ):

"זהו הרציונל העומד מאחורי פסיקתו של בית המשפט בפרשת שירי, והוא אותו רציונל על פיו נקבע בפרשת קונפורטי כי מי שנמנע, במועדים שונים, במספר הזדמנויות, מהגשת דו"חות תקופתיים לפי חוק מס ערך מוסף, אינו עובר עבירה אחת נמשכת אלא מספר עבירות נפרדות שמועד ביצוען שונה זה מזה...".

לפיכך, וכאמור בסעיף 56(ב) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין), לא ניתן להאריך את התנאי.

כמו-כן, מוסכם על הצדדים כי הואיל ומדובר בעבירה נמשכת הרי שיש להפעיל את המאסר על תנאי גם בהתייחס לדו"ח שהמועד הראשון להגישו היה לפני גזר הדין שבו הוטל התנאי.

מעבר לכך אוסיף כי אף אם היה מדובר במאסר על תנאי בר הפעלה, הרי שמן הראוי היה להפעילו. במקרה דנן, הנאשם לא קיים את חובותיו על פי פקודות מס הכנסה, וזאת לאחר שהורשע בעבר בעבירות זהות והוטל עליו עונש מאסר על תנאי. כפי שנפסק לא אחת אין המדובר בעבירה טכנית. הדו"חות השנתיים שעל נישומים להגיש לרשות המסים יוצרים את הבסיס לקיומה של מערכת המס ולפעולתה התקינה. הדו"חות המוגשים משמשים כלי ראשון במעלה בידיה של רשות המסים במילוי חובתה לקיים הליך גבייה סדור והוגן, ולפיכך אין להקל ראש בדרישת ההגשה (ר' החלטתו של כב' השופט א' א' לוי ברע"פ 9/09 מזרחי נ' מדינת ישראל (מיום 6.1.09)). לפיכך, הימנעות מהפעלתו של המאסר על תנאי במקרים כגון דא, עלולה לרוקן מתוכן את משמעותו של המאסר על תנאי ואת כוחו המרתיע. בעניין זה, הכלל הוא כי ביצוע עבירת התנאי מפעיל את המאסר המותנה ורק במקרים חריגים ומטעמים שירשמו, יורה בית המשפט על הארכת תקופת התנאי.

במסגרת השיקולים לחומרה, יש לציין את העובדה שהנאשם ידע כי תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בגין אי הגשת דו"חות, ואף על פי כן, עבר הנאשם את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום הנוכחי. שיקול נוסף לחומרה הינו בכך שהמחדלים לא הוסרו עד היום, וכידוע סוגיית הסרת או אי הסרת המחדלים בעבירות המס הינה בעלת השלכה ממשית לעניין העונש. לאור על האמור לעיל, הרי שיש להורות על הפעלת המאסר על תנאי.