מדינת ישראל נ' א.ר.י. מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשה להורות על ביטול כתב האישום מחמת התיישנות, שיהוי והגנה מן הצדק, כאשר על העובדות שלהלן אין חולק:

העבירה המיוחסת לנאשמת בכתב האישום בוצעה ביום25/11/03.

ביום 30/01/06 נשלחה לנאשמת 1 הודעת תשלום קנס מנהלי בגין העבירה המיוחסת לה בכתב האישום.

בסמוך לאחר מכן, ביום 13/2/06, הנאשמת שלחה למאשימה בקשה לביטול כתב האישום ובקשה להשפט.

ביום 19/5/08 נשלחה לנאשמים הודעה על כי הבקשה לביטול כתב האישום נדחתה, וניתנה להם ארכה להגיש בקשה להארכת מועד להשפט.

ביום 3/6/08 הגישו הנאשמים בקשה להשפט.

ביום 2/2/11 הוגש כתב האישום בתיק דנן.

ב"כ הנאשמת טוען כי דינו של כתב האישום להמחק מטעמים של התישנות ושיהוי, בחלוף למעלה מ- 7 שנים למן ביצוע העבירה, ובחלוף למעלה מ -5 שנים ממועד ביצוע פעולת החקירה האחרונה בתיק (אשר אין חולק כי בוצעה ביום 8/1/04). עוד נטען כי יש פגם בהתנהלות המאשימה אשר בשנת 2010 החזירה את העניין להליך של גבית קנס מנהלי על אף בקשתה של הנאשמת להשפט, ואף ניסתה להתנות את ביטול ההליכים המנהליים שננקטו נגד הנאשמת שלא כדין, בתנאים שונים. עוד נטען כי דינו של כתב האישום להמחק מחמת חוסר עניין לציבור, בשים לב למשך הזמן שחלף למן מועד ביצוע העבירה, כאשר העסק בו בוצעה העבירה נסגר לפני שנים רבות.

ב"כ המאשימה טוען כי דין הבקשה להדחות. בטיעוניו הפנתה להוראות סעיף 22א לחוק העבירות המנהליות וטוען כי מיום הגשת הבקשה להשפט ועד למועד הגשת כתב האישום לא חלפו 5 שנים ולפיכך הגשת כתב האישום איננה נגועה בהתיישנות. אשר לטענת ההגנה מן הצדק עמדת המאשימה היא כי השיהוי בו לוקה הגשת כתב האישום איננו מקים עילה להגנה מן הצדק, הגנה שאותה יש לשמור למקרים חריגים וקיצוניים בהם מתרשם בית המשפט כי מדובר בהתנהלות נפסדת של הרשות או בהתעמרות בנאשם.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להדחות.

התיישנות

אין חולק כי עניין לנו בעבירה מסוג עוון, שתקופת ההתיישנות שנקבעה לה עומדת על 5 שנים.

כידוע, סעיף 9 (ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 קובע כדלקמן:

בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר.

סעיף 22א (ב) לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו – 1985 מוסיף וקובע כי :

לענין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי הענין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי הענין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד.

על יסוד האמור בהוראות החוק ניתן לקבוע כי בענייננו אירעו מספר אירועים מנתקים כמשמעם בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי והם : במועד זה הטלת הקנס המנהלי, ובהגשת שתי הבקשות להשפט.

יובהר כי סעיף 22א לחוק העבירות המינהליות נחקק במסגרת תיקון מס' 4 לחוק, אשר נכנס לתוקף לפני ביצוע העבירה המיוחסת לנאשמים. תחילתו של התיקון (למעט סעיף 4 בו אשר אינו רלוונטי לענייננו), נקבעה ליום 21.5.2003 (שישה חודשים מיום פרסומו) ומכל מקום בע"פ 24/09 מ"י נ' איתן ארמי נקבע כי תחולתו רטרואקטיבית.

מאחר שברצף שבין ביצוע העבירה לבין הגשת כתב האישום לא חלפו 5 שנים רצופות ללא אירוע מנתק, הרי שהעבירה לא התיישנה, ואין מניעה להגיש בגינה כתב אישום.