מדינת ישראל נ' שמאי

הכרעת דין

כנגד הנאשם נרשמה, ביום 7.2.12, הודעת תשלום קנס בגין נהיגה על המדרכה, שלא לשם חצייתה לכניסה או יציאה מחצרים (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 38(א) לתקנות התעבורה.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו וביום 8.4.13, נשמעו הראיות בתיק שבנדון.

מטעם המאשימה, העידה רס"ל בירנבאום שירן, עורכת הדו"ח והוגשו הדו"ח, שסומן ת/1 וסקיצה שנערכה באולם בית המשפט וסומנה ת/2.

מטעם ההגנה, העיד הנאשם בלבד.

ע"פ גרסת המאשימה, ביום 7.2.12, בסמוך לשעה 12:15, נצפה הנאשם על ידי העדה כאשר הוא מוליך, בכוח גופו, אופנוע, ברחוב דיזינגוף בתל אביב, על המדרכה המערבית וממנה חוצה אל המדרכה המזרחית ברחוב המלך ג'ורג' והולך על המדרכה, מרחק של כ-20 מטרים, נגד כיוון התנועה המותר בכביש, תוך שהוא מהווה הפרעה להולכי הרגל שהלכו אותה עת על המדרכה, שרוחבה כ-2 מטרים בלבד. העדה הורתה לנאשם לעצור וביקשה את מסמכיו. הנאשם סירב תחילה להציג מסמכים, אך בהמשך התרצה והזדהה.

העדה רשמה מפי נאשם את הדברים הבאים:" אני לא רוצה לתת לך רישיונות, למה שאני אתן לך רישיונות. אני הולך מלא לבית משפט ואת תבואי לשם ואת תעשי מעצמך פדיחה".

במהלך פרשת התביעה, הוזהר הנאשם, מצוות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, כי ניתן יהיה להרשיעו גם בעבירות נוספות, המתגלות במהלך שמיעת הראיות.

על פי גרסת הנאשם, האופנוע שבנדון לא היה תקין ולכן היה בכוונתו להוליכו, מרחוב דיזינגוף ועד למוסך ברחוב המסגר, "כמה מטרים, 5 דקות הליכה". לטענת הנאשם, ידוע לו כי מותר להוליך אופנוע בכוח הגוף, על הכביש, אם חובשים קסדה וצועדים בכיוון הנסיעה המותר. הנאשם הכחיש כי נהג על המדרכה וטען כי עלה על המדרכה רק לאחר שהעדה סימנה לו להגיע אליה.

לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, הראיות שהוגשו מטעמם ושמעתי עדויותיהם, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום ומכח הסמכות המסורה לי בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב– 1982 ולאחר שמצאתי כי ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן גם מפני עבירה זו, אני מרשיעה את הנאשם גם בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות, בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה וזאת מהנימוקים הבאים:

עדת התביעה תיעדה באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך התייחסות לכל רכיביה ולעובדות הרלוונטיות לאישום. העדה ציינה מקום עמידתה, מסלול צעידת הנאשם עם האופנוע, המרחק אותו צעד על גבי המדרכה ושמרה על קשר עין רצוף עם הנאשם והאופנוע עד לעצירתם. העדה תיארה את נסיבות העבירה גם על גבי הסקיצה.

גרסת הנאשם הייתה לא סבירה וזאת בלשון המעטה. המרחק מצומת הרחובות דיזינגוף – המלך גורג' ועד לרחוב המסגר, אינו בבחינת :" כמה מטרים, 5 דקות הליכה", כפי שטען הנאשם בסיכומיו, אלא מדובר במרחק ניכר ובהליכה ממושכת. תמהה אני על החלטתו של הנאשם להוליך אופנוע לא תקין מרחק רב שכזה, על גבי כבישים ומדרכות, תוך שהוא מסכן עצמו וציבור משתמשי הדרך בקרבתו.

בנסיבות אלה, טענת הנאשם באשר לזמן ולקרבה, משליכים גם על אמינות גרסתו כולה.

4. טענת הנאשם לפיה הדבר מותר על פי דין הנה חסרת כל ביסוס. תקנה 164 לתקנות התעבורה קובעת כי :" מי שמסיע רכב בכוח גופו דינו כדין נוהג ברכב וכאמור בע"פ 1681/85 דעבול נ' מדינת ישראל:

"חלק ב' של התקנות כותרתו: "הדרך והתנועה בה" והוא דן בכללי ההתנהגות בדרך. בסוף חלק זה מופיעה בפרק השישי שכותרתו "הוראות שונות" התקנה 164[12] הנ"ל הקובעת כי -

"לענין חלק זה, מי שמסיע רכב בכוח גופו דינו כדין נוהג רכב".

ומכלל הן אתה שומע לאו, לענין החלק האחר דן ברישיונות אין הדבר כן. הגיון הדברים הוא שמי שדוחף רכב בכח גופו אינו צריך להצטייד לצורך כך בתעודה אבל הוא צריך לשמור על כללי ההתנהגות בדרך, כגון לדחוף את הרכב בנתיב הימני של הדרך ולדאוג לא לסכן משתמשים בדרך וכו'". ברור שלא ניתן להסיק מכך היתר להסעת רכב בכוח הגוף, ברחבי העיר, כפי שעשה הנאשם, בין כלי רכב נוסעים ברחובות סואנים.

5. הדרך להעביר רכב לא תקין אל המוסך, מרחק רב כמו במקרה שבנדון, הנה באמצעות גרר ולא בכל דרך אחרת.

6. הנאשם הודה מפורשות כי צעד על הכביש, תוך שהוא מוליך את האופנוע לצידו וכי היה בכוונתו לעשות כן עד לרחוב המסגר, מרחק רב מהמקום בו נעצר על ידי העדה. לטעמי, ניתן היה להרשיע את הנאשם, בנסיבות אלה, גם בעבירה של נהיגה בקלות ראש, אך נוכח נסיבות המקרה והעובדה כי העבירה המקורית הייתה מסוג ברירת קנס, מצאתי שלא להחמיר עם הנאשם עד כדי כך.

לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששבתי והזהרתי עצמי, שכן עדות יחידה הוצגה בפני במסגרת פרשת התביעה, הנני קובעת כאמור, כי הנאשם עבר עבירה כמיוחס לו בכתב האישום שבנדון ומרשיעה אותו בנוסף גם בעבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, כעולה מעדותו והגרסה שהציג בבית המשפט.