מדינת ישראל נ' שוקן

פסק דין

בפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), בתת"ע 17494-09 לפיו הורשע המשיב, על פי הודאתו, בעבירה של נהיגה בשכרות, בניגוד לסעיפים 62(3), 64ב(א) ו- 39א לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961 [להלן: "הפקודה"] , וסעיף 169(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961.

בעקבות ההרשעה, נידון המשיב לתשעה חודשי פסילה בפועל, בניכוי חודש הפסילה המנהלית, לפסילה על תנאי וכן חוייב לבצע 250 שעות שירות לתועלת הציבור.

כב' השופט טננבוים, קבע בגזר הדין, כי המשיב מנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי, והדגיש כי הוא זקוק לרישיון הנהיגה לצורך עבודתו, ובהיעדר רישיונו, לא יוכל להישאר בעבודתו.

השופט הוסיף, כי המשיב הודה בעבירה שיוחסה לו, נטל אחריות והביע חרטה כנה על מעשיו, ובכך חסך מזמנו של בית המשפט.

אפתח ואומר, כי מדובר בערעור נוסף על גזר דינו של כב' השופט א' טננבוים, אשר בניגוד לקביעתי ובניגוד לדעתם של כל שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דנו בערעורי תעבורה, חורג מהטלת עונש הפסילה המינימאלי הקבוע בחוק בגין נהיגה בשכרות. בית המשפט קמא, נוהג לנמק את גזרי הדין ב"נסיבות מיוחדות", אשר מצדיקות, לדעתו, סטייה מעונש המינימום הקבוע בחוק.

אציין, כי פסיקה זו של כב' השופט א' טננבוים, מגיעה לעיתים תכופות לערעור בבית משפט זה, מטילה עומס רב ומיותר הן על המערכת המשפטית והן על שירות המבחן. בנוסף, יוצרת תקוות שווא אצל המשיבים, אשר מאמינים, כי עונשם הוקל ונאלצים אף לדאוג לייצוגם בערעור.

יוער, כי על אף, שכב' השופט א' טננבוים, אינו שותף לקביעתי, אין זה ראוי שהערכאה הראשונה תסתור את קביעתה של ערכאת הערעור. התייחס לכך באריכות, חברי כב' השופט מ' רביד בע"פ (מחוזי י-ם) 2792/08 מדינת ישראל נ' אזברגה (פורסם במאגרים, 8.1.09), שדן גם הוא בחריגה של הערכאה הראשונה מהטלת עונש הפסילה המינימאלי הקבוע בחוק, בגין נהיגה בשכרות:

"סבורני, כי גזרי דין של הערכאה הדיונית הסוטים מההנחיה המחייבת של בית המשפט העליון פוגעים במערכת המשפט, בתדמיתה ובאמון הציבור. בע"א 14/63 חברה להשקעות קבע לישראל בע"מ נ' סלב, פ"ד יז 1655, עמוד 1660 אמר השופט ויתקון את הדברים הבאים:

"אין השופט רשאי לתת החלטה, אשר, לידיעתו, אין לה סיכוי לעמוד בערעור, להיותה מבוססת על השקפה שנסתרה והופרכה בפסק דין עקרוני שניתן לא מכבר על ידי בית המשפט העליון. שופט הנוהג כך גורם נזק לציבור המתדיינים לפניו, בהכריחו אותו צד עליו הוא יודע שסופו לזכות בדין, להוציא כסף רב לשם הגשת ערעור. כלום לא חשש השופט בעשותו כן, שמא הוא טעה ולא חמשת השופטים, שישבו בדין במשפט הקודם? הדרך שבה הלך השופט במקרה זה לא היתה דרך נכונה אפילו בהנחה, כי אותה שאלה לא עלתה לדיון במקרה הקודם אלא בתור דוגמה, שבה ביקש אותו שופט לחזק את דעתו. הנאמנות הנדרשת מן השופט להלכה שנפסקה בבית משפט גבוה ממנו (סעיף 33 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957; כיום סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה) אינה נאמנות פורמליסטית. מקורה בסדר הציבורי ובדרך ארץ, שערכאה אחת רוחשת לחברתה, וברצון והצורך למנוע דיוני סרק ... כאשר ערכאה דיונית פוסקת מבלי לקיים את ההנחיות של בית משפט העליון ושל בית משפט זה באשר לעונש הראוי בעבירות של שכרות היא גורמת לעומס על ערכאת הערעור. לערעור המוגש על-ידי המדינה בגין קולת העונש בשל חריגה מהנחיות של הערכאות הגבוהות יותר, יש סיכוי רב להתקבל והתוצאה היא עומס מיותר ובזבוז זמן שהוא המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת (השוו, רע"פ 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק הצפון אמריקה בע"מ, טרם פורסם [פורסם בנבו] (2005); רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי, טרם פורסם [פורסם בנבו] (2005)). התוצאה של שמיעת ערעורים אלה היא דחיית שמיעתם של תיקים שהיה מקום וצורך לדון בהם בשל כך שבית המשפט נאלץ לדון בתיקים אחרים שלא היו צריכים, מלכתחילה, להישמע בערכאת הערעור. כתוצאה מכך נפגע קשות אינטרס הציבור השואף שתיקים יתבררו ויסתיימו בבית המשפט מוקדם ככל האפשר".

האם כל שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים טעו, ורק כב' השופט א' טננבוים צודק? לכך יש להוסיף, כי כל שופטי התעבורה האחרים בבית המשפט בירושלים, אינם חורגים מעונש המינימום.

בעניין אחר, בג"צ 5326/10 ספיר נ' שר המשפטים ואח' (פורסם במאגרים, 17.10.10), שב בית המשפט העליון וחזר על עקרון כיבוד הערכאות ועל היחסים שבין בתי המשפט המחוזיים לבתי משפט השלום, וקבע, כי על בית משפט השלום לפעול בהתאם להנחיות ערכאת הערעור "אף אם אינו מסכים עם החלטתה. הדבר מתחייב כמובן מסמכויות ערכאת הערעור לפי חוק, מההירארכיה השיפוטית ומכללי הנימוס הנוהגים בין הערכאות השונות".

כידוע, דנתי באריכות במקרים מעין אלו, הן בעפ"ת (י-ם) 11553-04-11 מדינת ישראל נ' רחמים והן בעפ"ת (י-ם) 54017-03-11 מדינת ישראל נ' גוריבסקי וקבעתי, כי הנסיבות שמציין כב' השופט א' טננבוים, אינן עולות בקנה אחד עם ההלכה החוזרת ונשנית של בית המשפט העליון, שקבעה לא אחת, כי הסמכות לסטות מעונש הפסילה המינימאלי, הינה מצומצמת ושמורה למקרים חריגים ביותר. כמו כן, סקרתי את הצעת החוק לעבירה של נהיגה בשכרות, שעמדה על הצורך בהחמרה בענישה בעבירה של נהיגה בשכרות ועלה ממנה, כי מטרת המחוקק הייתה לצמצם את שיקול הדעת שהוקנה לשופט בגזירת העונש על עבירה זו.

כך קבע, לדוגמא, כב' השופט ס' ג'ובראן, ברע"פ 7507/08 עוזיאל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 22.9.08):

"בית משפט זה כבר עמד על הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה בעבירות של נהיגה בשכרות, לשם חיזוק ההרתעה בקרב הנהגים. כל סטייה מעונש המינימום הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה, ראוי לה שתתקיים במשורה לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק" (ההדגשה שלי – א' כ').

דברים דומים נאמרו מפיו של כב' השופט א' לוי, ברע"פ 5613/09 אסרף נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 14.7.09):

"לא ניתן להפריז בחומרה שבנהיגה בגילופין, בה טמון סיכון משמעותי לשלומו של ציבור המשתמשים בדרך. לכך ניתן ביטוי בתקופת הפסילה המנדטורית בת השנתיים, אותה קבע המחוקק כעונש לנהגים שתויים, וממנה רשאי בית-המשפט לסטות אך בהתקיים נסיבות מיוחדות. בית-משפט זה עמד לא אחת על הצורך בביעור התופעה המסוכנת של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים באמצעות ענישה ממשית ומרתיעה. בהתאם לכך, נפסק כי השימוש בסמכות לסטות מעונש הפסילה המינימאלי שמור למקרים חריגים ביותר" (ההדגשה שלי – א' כ').

בהתאם לכך, שלל בית המשפט העליון באופן עקבי טענות שונות בדבר היותן של נסיבות מסוג הנסיבות אותן ציין בית משפט קמא, בגדר "נסיבות מיוחדות" , וקבע בין היתר, כי העובדה ש"אין מדובר באירוע בו השפעת האלכוהול הייתה כזו אשר גרמה לתאונת דרכים וכן כי מדובר בנהג ותיק, ומקרה זה הינו חד פעמי עבורו", כמו גם העובדה ש"הוא מובטל וזקוק לרישיון הנהיגה על מנת למצוא עבודה" אינה מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר. זאת, בשים לב לכך ש"תאונות הדרכים הפכו בשנים האחרונות למכת מדינה ומכיוון שנהיגה תחת השפעת אלכוהול הינה אחד הגורמים המרכזיים לתאונות אלו, מדיניות הענישה מחייבת בחירה באמת מידה מחמירה"

[ כב' השופט ס' ג'ובראן ברע"פ 3343/04 נפתז'י נ' מדינת ישראל, (פורסם במאגרים, 16.5.04)].

בפס"ד אחר נקבע: