גזר דין בעניינם של נאשמים 1 ו-3
רקע:
הנאשמים 1 ו-3 הורשעו, על פי הודאותיהם, שנתנו במסגרת הסדרי טיעון, בעבירות של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977, והחזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 413ז לחוק האמור.
נאשם מס' 2 הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות הנ"ל, ובנוסף בעבירות של חבלה במזיד ברכב וגרימת נזק לרכב. נאשם מס' 2 צירף אישום זה לת.פ. (שלום ת"א) 41768-06-12, דינו נגזר ביום 10/4/2013 ע"י כב' השופטת יעל פרדלסקי והוטל עליו עונש כולל לכל מעשי העבירה בהם הורשע.
על פי עובדות כתבי האישום המתוקנים, ביום 2/8/2012 גנבו הנאשמים רכב מסוג פולו שחנה בחניון הסינמה סיטי בהרצליה (להלן: "הרכב").
הנאשמים נפגשו בירושלים ומשם יצאו לכיוון הרצליה ברכב מסוג מזדה (להלן: "המזדה"), שהושכר על שמו של נאשם מס' 2 במימונו של נאשם מס' 1. בדרכם עברו הנאשמים במספר חניונים, בהם עצרו והסתובבו. הנאשמים הגיעו לחניון הסינמה סיטי בהרצליה כאשר במזדה נהג נאשם מס' 1. נאשמים מס' 2 ו-3 ירדו מהמזדה, נגשו לרכב, חיברו לו מחשב הנעה חלופי אותו הביאו עימם, התפרצו אליו והניעו אותו. הנאשם מס' 2 פירק את שמשת דלת הנהג ואת חובק ההגה, חיבל במערכת ההתנעה והתיישב במושב הנהג. נאשם מס' 3 התיישב במושב הנוסע שליד הנהג.
בשלב זה הבחינו הנאשמים בבלשים של משטרת ישראל מגיעים למקום, וניסו לברוח מהמקום. נאשם מס' 2 נהג ברכב, התנגש ברכב אחר שעמד מאחוריו וגרם נזק לרכב.
באותן נסיבות החזיקו הנאשמים כלי פריצה לרכב: מפתח צינורות, 2 מברגים, 2 מחשבים לרכב, 2 זוגות כפפות וסכין יפנית.
טיעונים לעונש:
המאשימה טוענת כי מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצעו הנאשמים 1 ו-3 נע בין 18 חודשי מאסר לבין 30 חודשי מאסר, ומבקשת להטיל עליהם עונש מאסר המצוי ברף הבינוני גבוה של המתחם ומאסר על תנאי.
בטיעוניה פירטה המאשימה את חומרתה של עבירת גניבת הרכב, העולה לכדי מכת מדינה, את השפעתה על הביטחון האישי והכלכלי, את הנזקים הכלכליים הכרוכים בה ואת עוגמת הנפש הנגרמת בעטיה.
לטענת המאשימה, הנאשמים חברו יחדיו לביצוע העבירות תוך תכנון מוקדם, הצטיידו בכלי פריצה ובמחשב להנעת רכב.
המאשימה הפנתה לעברם הפלילי של הנאשמים 1 ו- 3: נאשם מס' 1 הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בשנת 2002 בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ונדון למאסר בפועל למשך 4 חודשים. נאשם מס' 3 הורשע בבית המשפט לנוער בחודש יולי 2013 בעבירה של סיוע לפריצה לרכב, אותה ביצע ביום 11/8/2011.
עוד הפנתה המאשימה לתסקירי שירות המבחן, מהם עולה כי נאשם מס' 1 לקח אחריות חלקית בלבד למעשיו, ואילו נאשם מס' 3 לא לוקח אחריות למעשיו ושלל מעורבות בעבירות.
ב"כ נאשם מס' 1 טען כי רמת הענישה הנוהגת נמוכה בהרבה מהרף התחתון של מתחם הענישה לו טענה המאשימה. לעניין זה הגיש הסניגור אסופת פסיקה, אשר מרביתה ככולה ניתנה בבתי משפט שלום, למעט פסק דין אחד שניתן בבית המשפט העליון, העוסק בעבירות הקשורות לרכב, אך לא בעבירה של גניבת רכב.
הסניגור הדגיש כי הרכב לא נגנב בסופו של דבר מבעליו, וטען כי לאור זאת הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים הינה נמוכה.
עוד טען ב"כ נאשם מס' 1 כי חלקו של הנאשם בביצוע העבירה נמוך מחלקם של נאשמים 2 ו -3, שכן הוא לא ירד מהמזדה ולא פגע בעצמו ברכב.
הסנגור הוסיף וטען כי בניגוד לאמור בתסקיר, נאשם מס' 1 לוקח אחריות מלאה על מעשיו, וכי עברו הפלילי אינו נוגע לעבירת רכוש, אלא למעשה של זריקת אבנים אותו ביצע לפני 11 שנה, בהיותו קטין.
לגישתו של ב"כ נאשם מס' 1, מתחם העונש ההולם, על פי רמת הענישה הנוהגת, נע בין מאסר מותנה לבין 9 חודשי מאסר בפועל.
הסנגור הפנה לכך שהנאשם היה עצור במשך כחודשיים ימים, ולאחר מכן שוחרר למעצר בית מלא לתקופה של כשנה, לנסיבותיו האישיות של הנאשם שפורטו בתסקיר ולגילו הצעיר. לטענתו, לנוכח נסיבות אלו העונש המתאים לנאשם מצוי בחלקו התחתון של מתחם הענישה, ויש להשית עליו עונש מאסר למשך 3 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות.