גזר דין
הנאשם, כבן 20, הורשע על פי הודאתו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. בנוסף, הורשע הנאשם לאחר שמיעת ראיות בעבירות נוספות של גניבה בידי עובד ציבור, נשיאה והובלת נשק שלא כדין ומרמה והפרת אמונים.
כפי שפורט בהכרעת-הדין, בעת שהנאשם שירת כשוטר במשמר הגבול, הוא גנב את נשקו האישי של שוטר אחר שהתגורר איתו בחדר (אם-16 קצר, כשאליו מוצמדת מחסנית ובה כדורים – להלן "הנשק"). הנאשם פירק את הנשק לחלקים והסתירם במעילו. בעת שהנאשם היה במשמרת על רכב סיור, נודע דבר היעלמות הנשק ולפיכך הורה מפקד הפלוגה לכל שוטרי הפלוגה, לרבות לנאשם וחבריו למשמרת, לבצע סריקות וחיפושים אחר הנשק.
הנאשם עצמו הצטרף לחיפושים ובשלב מסוים, השליך מהרכב את רצועת הנשק כדי להעלים את הרצועה. בהמשך, בהגיע רכב הסיור אל מחסום "עין יעל" ובאמתלת שווא לפיה עליו להתפנות, הלך הנאשם מאחורי חומות מגן והטמין את החלק הקדמי של הנשק במקום מסתור, בינות העשבים.
ב"כ הנאשם הודה בביצוע העבירה של שיבוש מהלכי משפט וזאת מאחר שבחקירתו הראשונה במח"ש, שיקר הנאשם כאשר טען, כי איננו יודע דבר בעניין הנשק. הואיל וב"כ הנאשם טען, כי מדובר במעשה קונדס וכי הנאשם לא התכוון ליטול את הנשק דרך קבע, נשמעו ראיות לעניין סעיפי האישום האחרים, וכאמור, בסופו של יום, הורשע הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
בטרם הטיעונים לעונש הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן וכן נשמעו שלושה עדי אופי, שהינם קרובי משפחה של הנאשם.
בקצרה ייאמר, כי עדי האופי העידו, כי מדובר ב"משפחה חיובית" וכי הנאשם התגייס למרות שבמקום מגוריו, בעראבה, "לא רואים את זה בעין יפה". בנוסף, הוגשו מכתבים מאחד ממפקדיו של הנאשם, הממליץ על המשך שירותו במשמר הגבול, ממנהל המוסך השייך לאביו של הנאשם, ומראש המועצה המקומית עראבה, המכיר "באופן אישי" את המשפחה.
הטיעונים לעונש התקיימו בהתאם לתיקון מס' 113 לחוק העונשין (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה).
שירות המבחן קיבל לעיונו חלק מהמכתבים שהוגשו גם לבית המשפט וציין, כי הנאשם טען בפניו, כי ביצע את העבירה מתוך רצונו "לנקום" במתלונן ולהפחידו (טענות שהועלו במהלך הדיון ונדחו בהכרעת הדין). שירות המבחן ציין, כי לנאשם אין הרשעות קודמות וכי תפקודו של הנאשם תקין בדרך כלל ולפיכך אין צורך במעורבות טיפולית. בסופו של תסקיר, המליץ שירות המבחן על "הטלת עונש חינוכי של של"צ בהיקף משמעותי של 300 שעות", מאסר על תנאי, קנס והתחייבות גבוהה להימנע מעבירות דומות.
התביעה ציינה, כי הערכים החברתיים שנפגעו ממעשיו של הנאשם הם רבים ובהם הגנה על רכוש, שמירת שלום הציבור ובטחונו, תחושת הביטחון של אזרחים תמימים, פגיעה בטוהר הליך החקירה וביכולת לאסוף ראיות. כמו כן, הדגישה התביעה, את העובדה שפלוגה שלמה של חיילי מג"ב נאלצה להפסיק את עבודתה השוטפת כדי לחפש את הנשק.
התביעה ציינה, כי העונש הקבוע לצידה של עבירת הגניבה בידי עובד הינו עד 10 שנות מאסר, העונש הקבוע לצידה של העבירה של נשיאת נשק והובלתו גם הוא 10 שנות מאסר וכי העונש הצפוי בגין שיבוש מהלכי משפט והפרת אמונים הינו 3 שנות מאסר בגין כל עבירה. בנסיבות העניין, טענה התביעה, כי מתחם העונש ההולם נע בין שנה ל-4 שנות מאסר.
ב"כ הנאשם טען, כי מתחם העונש ההולם בעבירות נשק הינו בין של"צ לבין מספר חודשים של עבודות שירות "ולכל היותר מספר חודשי מאסר בפועל שזה המקסימום".
כל צד הגיש פסיקה התומכת, לטענתו, בגישתו העונשית. ואולם, כידוע, הענישה הינה אינדיבידואלית וכל מקרה יש לדון לפי נסיבותיו.
בהתאם לסעיף 40 יג(א) לתיקון 113, כאשר בית המשפט מרשיע נאשם בכמה עבירות המהוות אירוע אחד, יש לקבוע מתחם עונש הולם לאירוע כולו ולגזור עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע.
מוכן אני להניח, כי כל העבירות בהן הורשע הנאשם מהוות אירוע אחד, ובנסיבות העניין, נראה לי, כי מתחם העונש ההולם הינו אכן בין שנת מאסר ל-4 שנות מאסר.
בית המשפט העליון חזר והדגיש לא אחת את חומרת העבירות של החזקת נשק שנגנב מצה"ל ועל הסכנה לשימוש בו בידי גורמים המסכנים את שלומו וביטחונו של הציבור.
כך, לדוגמא, בע"פ 1332/04; ע"פ 1530/04, מדינת ישראל נ' יצחק פס ואח' (מיום 19.4.2004, פורסם במאגרים), קבע בית המשפט העליון כדלקמן:
"נדגיש כי בכל הנוגע לרמת הענישה, הגיעה העת לתת משקל לחומרת העבירות של החזקת נשק, ובמיוחד נשק התקפי שנגנב מצה"ל. מן הראוי שיהיה בעונש כדי להרתיע מנפיצות התופעה העבריינית של החזקה, נשיאה ושימוש בנשק חם מסוגים שונים. גם אם נכון הדבר כי עד כה רמת הענישה בעבירות של החזקת נשק אינה גבוהה, הרי שהמציאות השוררת היום בארץ – זמינותו של נשק חם ורב עוצמה שיש עמו פוטנציאל להסלמה באלימות העבריינית והאידיאולוגית כאחד – מחייבים מתן ביטוי עונשי הולם והחמרה ברמת הענישה."
בפסק-דין אחר, מדינת ישראל נ' גורדן צייקובסקי (ע"פ 150/87), פ"ד מא(4) 492, בעמ' 502, חזר בית המשפט העליון וקבע כדלקמן:
"דומה, כי אין צורך להרחיב את הדיבור על חומרתן היתרה של העבירות בהן הורשע המשיב: החזקת נשק ונשיאתו הן מהעבירות החמורות שעל ספר החוקים, גם כאשר בכלי נשק בודד המדובר; חומרה יתרה מתוספת לכך כאשר מושג הנשק בגניבה, ואכן המדיניות היא, כי על כך יש להעניש במאסר בפועל; קל וחומר כאשר המדובר בגניבת נשק מצה"ל."