החלטה
בקשת נאשם לביטול הרשעה.
ההליך
בכתב האישום ייחסה המאשימה לנאשם, רפי רביבו יליד 1975, עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), שביצע כלפי שכנו מר אריה גינדין (להלן – המתלונן).
לפי עובדות כתב האישום, ביום 28.9.2010 בשעה 11:00 או בסמוך, ברחוב אגס 22 בראש העין, הבחין המתלונן בנאשם חותך ענפים מעץ השייך למתלונן באמצעות מסור חשמלי. המתלונן פנה אל הנאשם ושאל לפשר מעשיו. הנאשם והמתלונן גידפו זה את זה. אחר זאת הנאשם השליך אל המתלונן ענפים, והכה אותו באגרופים בבטנו ובעינו. בהמשך הכה הנאשם את המתלונן באמצעות קרש בידיו של המתלונן. בנסיבות אלה איים הנאשם על המתלונן באומרו "לא רק שאני תוקף אותך אני אהרוג אותך" בכוונה להפחידו או להקניטו. בהמשך הכה הנאשם את המתלונן באמצעות הקרש בגבו והשליך חפצים לעברו.
כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמו למתלונן נפיחות ואודם סביב עין ימין, פציעות ביד שמאל באמה, בגב כף היד, ושריטה מדממת בירך רגל שמאל.
נוהלו הוכחות. בהכרעת הדין זיכיתי את הנאשם מביצוע עבירת התקיפה שיוחסה לו בכתב האישום, אך הרשעתיו בביצוע עבירות של תגרה לפי סעיף 191 לחוק ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.
בהכרעת הדין נקבע, בין היתר, כי בין המתלונן לנאשם ניצתה ביום האירוע תגרת-ידיים שתחילתה בכך שהנאשם גזם במסור חשמלי את ענפי העץ שגדל בחצרו של המתלונן ופלשו לחצרו שלו, ביודעו כי המתלונן אוסר זאת עליו; כי השניים גדפו זה את זה, ולאחר מכן נקטו אלימות הדדית; לא ניתן היה לקבוע מעבר לספק סביר מי היה הראשון שיזם את מעשי האלימות ההדדיים, אך עם זה, נקבע בהכרעת הדין כי המתלונן חבל אף הוא בנאשם, וזאת בין היתר באופן שמשך בשיערות ראשו והוריד את הראש כלפי מטה; עוד נקבע כי הנאשם אמנם תקף את המתלונן, בשלב מאוחר של האירוע, באמצעות ענף, אולם עמדה לו בנסיבות העניין "הגנה עצמית"; לבסוף נקבע כי במהלך האירוע איים הנאשם על המתלונן כי יהרוג אותו.
לבקשת הנאשם נתקבל בעניינו תסקיר מטעם שירות המבחן.
התסקיר יסודי מאוד. עולה ממנו כי בילדותו הוצא הנאשם ממשמורת הוריו הביולוגיים בשל אי מסוגלות הורית. עד גיל 13 גדל הנאשם אצל משפחה אומנת, ואז הוחזר בעל כורחו לאמו הביולוגית. צעד זה הביא לשינוי לרעה במצבו של הנאשם. הוא נותק מחבריו, נאלץ לצאת לעבודה ונשר מלימודיו למרות הצלחתו בהם. למרות קשיים אלה התגייס הנאשם לצה"ל כחייל בודד, שירת שירות צבאי מלא והוא משולב במערך המילואים. הנאשם עבד לאורך השנים בעבודות שונות על מנת לקיים את עצמו. כעת עיסוקו בגיזום עצים ובכוונתו לפתוח עסק עצמאי בתחום זה.
הנאשם הודה בשותפותו לקטטה בינו לבין שכנו המתלונן. הוא הביע צער על האופן בו התפתח האירוע, על תגובתו האלימה כלפי המתלונן ועל פגיעתו בו. הוא הביע חרטה ואמפתיה כלפי המתלונן וביקש לכפר על מעשיו. שירות המבחן התרשם כי הנאשם נעדר דחפים או דפוסי חשיבה עברייניים. למרות תהפוכות וקשיים רבים בחייו הצליח הנאשם להתמודד ולא היה מעורב בפלילים. הסתבכותו הנוכחית חריגה בחייו ואינה מאפיינת את דפוסי התנהגותו.
על רקע האמור לעיל, ועל מנת לא לפגוע בעבודתו של הנאשם במסגרתה הוא מועסק בין היתר במסגרות צבאיות, המליץ שירות המבחן על ביטול הרשעת הנאשם וכן על של"צ בהיקף של 140 שעות.
תמצית טיעוני הצדדים
ב"כ הנאשם ביקשה לאמץ את המלצות שירות המבחן במלואן. לטעמה כל הקריטריונים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט תומכים בבקשת הנאשם לביטול הרשעתו. היא הזכירה את הפער הגדול בין הכרעת הדין לבין כתב האישום שהוגש נגד הנאשם ואת העובדה כי הנאשם הורשע בעבירה של תגרה ולא בעבירת תקיפה. לדברי הסניגורית בהכרעת הדין נקבע כי למתלונן אחריות לאירוע אך זה אפילו לא הועמד לדין. בקשר לעבירת האיומים נטען כי היו אלה איומים שנאמרו בעדנא דרתחא, וככלל לטעמה של הסניגורית מדובר בעבירות שבוצעות ברף הנמוך. עוד הוזכר בטיעוני הסניגורית כי הנאשם הביע חרטה על מעשיו, הוא אינו עומד בקשר עם המתלונן ומוכן לבצע עבודות שירות לתועלת הציבור.
ב"כ הנאשם התייחסה בנוסף למצבו הכלכלי הקשה של הנאשם, לכך שכל חייו נאחז בציפורניים ונמנע מהידרדרות לחברה עבריינית ולפגיעה הקונקרטית שתיגרם לאפשרויות העסקתו אם תיוותר הרשעתו על כנה.
הנאשם ביקש ששמו הטוב, עליו שמר כל השנים, לא יוכתם בכתם של הרשעה פלילית.
ב"כ המאשימה ביקש להותיר את הרשעת הנאשם על כנה. לדבריו מעשי הנאשם חמורים, והאיומים שהושמעו היו ברף הגבוה. לדבריו מדובר בשכנים ולכן הסכנה שיתלקח אירוע אלים נוסף שרירה וקיימת.
דיון
מושכלות ראשונים כי בעניינו של נאשם בגיר הרשעה היא הכלל וביטולה הוא החריג.
פסיקה ענפה קיימת בנוגע למסגרת הנורמטיבית להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בכל הקשור לבקשת נאשם להימנע מהרשעתו [ראו, למשל, ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689 (2000); ע"פ 9893/06 אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2007); ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, לא פורסם (2009)].