מדינת ישראל נ' קרקי(עציר)

הכרעת-דין

האישומים

1.הנאשם הואשם בכתב-האישום המתוקן בשנית בעבירות שוד (ארבע עבירות), כניסה למקום מגורים וגניבה – לפי סעיפים 402(א), 406(א) ו-384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), אשר יוחסו לו בארבעה אישומים. למרות שהתיק מקיף למעלה מ-700 עמודי פרוטוקול, יריעת המחלוקת הצטמצמה לאחר תום שמיעת הראיות, וההכרעה בתיק ממוקדת באישום הרביעי, וכן במספר מצומצם של מחלוקות עובדתיות ומשפטיות באישום הראשון.

האישום השלישי

2.לאחר תום שמיעת הראיות הודיעה המאשימה בסיכומיה, כי אינה מבקשת להרשיע את הנאשם באישום השלישי. משכך, יש להורות על זיכויו של הנאשם מעבירת השוד שיוחסה לו באישום זה – לפי סעיף 402(א) לחוק.

האישום השני

3.בפתח פרשת ההגנה הודה הנאשם בכל העובדות המיוחסות לו באישום השני, והסכים להרשעתו בעבירות שיוחסו לו באישום זה. על-פי עובדות האישום השני, ביום 7.3.10 נכנס הנאשם לדירתם של זוג קשישים, המתלונן והמתלוננת, ילידי 1925, בעת שהמתלונן שכב בסלון ביתו כשהוא מסתייע במכונת חמצן. הנאשם נכנס לדירה מבעד לדלת הפתוחה. הוא ביקש מהמתלוננת לשתות מים, והמתלוננת הגישה לו כוס שתייה. בהמשך, הציע הנאשם למתלונן כסף לרכישת תרופות, והמתלונן השיב כי יש לו כסף ואינו זקוק לתמיכה כספית. בשלב זה, ביקש הנאשם מהמתלונן להראות לו כמה כסף יש ברשותו. המתלונן הוציא את ארנקו ומסר אותו למתלוננת, בכדי שזו תראה אותו לנאשם. או-אז, חטף הנאשם את הארנק מידיה של המתלוננת ונמלט מן הדירה. בארנק היו כמה אלפי שקלים, קצבת הנכות וכספי הביטוח של המתלונן. כאמור, הנאשם הודה בעובדות האישום השני בפתח פרשת ההגנה. הוא עשה זאת לאחר שנשמעה עדות המתלוננת והובאו ראיות על מציאת דגימת DNA של הנאשם בדירה. לנוכח הודאתו, יש להרשיע את הנאשם באישום השני בעבירות כניסה למקום מגורים – לפי סעיף 406(א) לחוק, וגניבה – לפי סעיף 384 לחוק.

האישום הראשון

4.בכל הנוגע לאישום הראשון, חל שינוי בגרסת הנאשם בשלב מאוחר של המשפט – בפרשת ההגנה, עת הודה בביצוע עבירות של כניסה למקום מגורים וגניבה, אך כפר בביצוע עבירת שוד – לפי סעיף 402(א) לחוק. על-פי הנטען בעובדות כתב-האישום, הגיע הנאשם ביום 28.2.10 לביתה של המתלוננת, ילידת 1935, שסובלת מנכות ואשר נסתייעה באותה עת בקביים בעקבות ניתוח שעברה. באותו יום שהתה בבית גם נכדתה של המתלוננת. הנאשם הגיע יחד עם אחר לחצר ביתה של המתלוננת, הציע לרכוש שני מקררים שניצבו בחצר וסיכם עם המתלוננת לקנותם תמורת סך של 900 ₪. הנאשם שאל את המתלוננת אם יש לה עודף מ-1,000 ₪, וזו השיבה בחיוב והוציאה שטר של 100 ₪ ממעטפה שהחזיקה במטבח. בשלב זה, הגיעה הנכדה למטבח, הנאשם ביקש לשתות מים והמתלוננת הגישה לו בקבוק מים וכוס. כאשר ניגשה המתלוננת להביא לבקשת הנאשם סמרטוט לשם ניקוי המקררים, נטל הנאשם את המעטפה שבה היה הסכום של 100 ₪ והכניסה לכיסו. בשלב זה, צעקה הנכדה למתלוננת כי הנאשם גנב. כאשר ניסה הנאשם לצאת מהדירה, תפסה אותו המתלוננת בידו, אך הנאשם דחף אותה, הפילה לרצפה וברח מהמקום.

5.בחקירתו במשטרה שלל הנאשם כל קשר לאירוע. זו אף הייתה גרסתו בתשובה לאישום. על-רקע האמור, נשמעו עדויותיהן של המתלוננת ונכדתה, והובאו ראיות בדבר מציאת דגימתDNA של הנאשם בדירה. ואולם, בפתח פרשת ההגנה שינה הנאשם את גרסתו; ועוד בטרם עלה למסור את עדותו, הודיע כי הוא מודה בכל עובדות האישום הראשון, למעט דחיפת המתלוננת ונכדתה. משכך, המחלוקת בשלב הסיכומים התמקדה אך בשאלה, האם דחף הנאשם את המתלוננת או את נכדתה; והאם במעשיו אלו, ככל שהייתה דחיפה, השתכללה עבירה של שוד. לאור מחלוקת מצומצמת זו, אסקור את תמצית עדויותיהם של המתלוננת, הנכדה והנאשם בנושא האלימות שננקטה בתכוף לאחר הגניבה.

6.המתלוננת מסרה, הן בהודעתה במשטרה (ת/32) שהוגשה כתחליף לעדות בחקירה ראשית, והן בחקירתה הנגדית בבית-המשפט, כי לאחר גניבת הכסף, בעת שניסתה לתפוס את הנאשם על-מנת שלא יברח מהדירה, דחף אותה הנאשם והיא נפלה לרצפה. כך מסרה בהודעה במשטרה: "אני ניסיתי לתפוס אותו כשהוא ניסה לצאת החוצה, ואז הוא דחף אותי מפתח הדלת והפיל אותי על הרצפה" (ת/32 עמ' 2 ש' 5-8), וכך גם ציינה בחקירה הנגדית: "אני רציתי לעצור בעדו, אז הוא דחף אותי ואני נפלתי" (עמ' 207; וכן ראו עמ' 213). הנכדה מסרה בעדותה, כי לאחר גניבת המעטפה עם הכסף, ובסמוך להפלת סבתהּ על הרצפה, תפסה את הנאשם מאחור במותניו, תוך אחיזה במעילו, וכי בתגובה הניף הנאשם מרפקו לאחור ופגע באפה, ובהמשך – נמלט מהדירה (עמ' 376-386, 394). כן העידה הנכדה, כי הנאשם דחף את סבתהּ-המתלוננת והפילה על הרצפה (לעיל). אל מול גרסאות השתיים עמדה גרסת הנאשם. כאמור, בחקירתו במשטרה ובתשובה לאישום הכחיש הנאשם כי היה בדירה, וזו הייתה אף עמדתו בעת שהמתלוננת ונכדתה נחקרו חקירה נגדית על-ידי בא-כוחו. רק בפרשת ההגנה הודה הנאשם בכל עובדות האישום השני, למעט נקיטת אלימות כלפי מי מהשתיים. הנאשם העיד, כי נכנס לביתה של המתלוננת וגנב ממנה 100 ₪, אך לא פגע במתלוננת או בנכדתה. לדבריו באותה תקופה השתמש בסמים, ובשעת האירוע היה נתון ב"קריז" (עמ' 624).

7.במסגרת הכרעת-הדין בעבירת השוד המיוחסת לנאשם באישום הראשון, ניתן להרשיע את הנאשם גם על בסיס עדותה של הנכדה על האלימות שננקטה נגדה. אמנם פרט זה לא נכלל בכתב-האישום, ואולם ב"כ המאשימה הודיעה מבעוד מועד שהנכדה תעיד על תקיפתה, וכי תבקש להרשיע את הנאשם בעבירת השוד לא רק בשל תקיפת המתלוננת, אלא גם בשל תקיפת הנכדה. משכך, לא קופחה אפשרות הנאשם להתגונן גם ביחס לעובדות הנוספות האמורות, ובפרט כאשר הסניגור חקר את הנכדה חקירה נגדית ממושכת בנושא זה, ושעה שסעיף האישום נותר על כנו.

8.ומכאן להערכת הראיות בעניין האישום הראשון. עדויותיהן של המתלוננת ונכדתה, בכל הנוגע לאלימות שננקטה על-ידי הנאשם, היו מהימנות, והתרשמתי כי השתיים תיארו את האירועים כהווייתם. הן לא ביקשו להעצים את חומרת האלימות של הנאשם, ותיארו בגילוי לב כי אותה אלימות באה בעקבות ניסיונן לעצור את הנאשם במנוסתו. העדויות השתלבו זו בזו ותמכו אחת בשנייה. אמנם הנכדה לא ציינה בהודעתה במשטרה, כי הנאשם חבט עם מרפקו בפניה בעת שניסה להשתחרר מאחיזתה בבגדיו; ואולם התרשמתי מאמינות גרסתה לפיה כך נהג הנאשם באירוע, וכי החסרת הפרט בהודעתה במשטרה נבעה מכך שבהודעה מסרה גרסה תמציתית בסמוך לאירוע, שבה התמקדה בעצם ביצוע השוד ובאלימות שננקטה כלפי סבתהּ. עדותו של הנאשם, לפיה לא פגע במתלוננת או בנכדה, לא הייתה אמינה עליי; ובפרט כאשר הנאשם בחר להכחיש עד לפרשת ההגנה את כניסתו לדירה וביצוע הגניבה. לכך יש להוסיף, כי טענת הנאשם, לפיה בעת האירוע היה נתון ב"קריז" עקב התמכרותו לסמים, תומכת אף היא במסקנה שיש להעדיף את עדויותיהן של שתי המתלוננות על-פני עדותו אודות נסיבות האירוע, ובכלל זה – בדבר האלימות שננקטה על-ידי הנאשם בתכוף לאחר הגניבה. על-כן, הוכח כי בעת שהמתלוננת עמדה בפתח הדלת כדי לחסום את דרכו של הנאשם לאחר הגניבה, הדף אותה האחרון, וזו נפלה על הארץ; וכי בשעה שהנכדה תפסה את הנאשם בבגדיו, בכדי למנוע את מנוסתו מהדירה, הִכה אותה הנאשם בפנים – באפה. במעשים אלו, השתכללו יסודות עבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק, שאחת מחלופותיו היא ביצוע מעשה אלימות באדם בתכוף לאחר ביצוע גניבה, זאת כדי לעכב בידי הגנב את הדבר הנגנב, או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה (ע"פ 1160/09 אדם אזולאי נ' מדינת ישראל (19.10.09), בפסקה 70); וע"פ 4803/97 אברהם אבועזיז נ' מדינת ישראל, (18.12.97)). על-כן, יש להרשיע את הנאשם באישום הראשון בעבירת שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק, בגין האלימות שנקט כלפי המתלוננת ונכדתה בסמוך לגניבת הכסף.

האישום הרביעי

9.באישום הרביעי הואשם הנאשם בעבירת שוד – לפי סעיף 402(א) לחוק, בכך שביום 2.9.12 עקב אחרי המתלונן, יליד 1923, בדרכו אל סניף בנק במרכז העיר, ובהמשך הלך בעקבותיו עד לפתח ביתו. על-פי הנטען, הנאשם נכנס לבית באמתלה שהוא מבקש כוס מים, תקף את המתלונן, שלף מידיו בכוח מעטפה שהכילה סכום של 8,700 ₪, אשר משך המתלונן מסניף הבנק, ונמלט מהדירה. על אירוע השוד העידה רעייתו של המתלונן, שהייתה עדת ראייה למעשים בדירה. המתלונן לא העיד בבית-המשפט, זאת הואיל ומצבו הרפואי לא אִפשר זאת, והיות שלא נמצאה דרך לגבות את עדותו במקום אחר, הכל כמפורט בהחלטות ביניים שניתנו בעניין זה במהלך המשפט.

10.סבורני, כי מן הדין לזכות את הנאשם באישום זה, הואיל ואשמתו לא הוכחה בנטל המוטל על המאשימה במשפט פלילי. המאשימה מבקשת לבסס את הרשעתו של הנאשם באישום הרביעי על ארבעה אדנים: האחד – עדות רעייתו של המתלונן על עצם אירוע השוד; השני – "עדות שיטה", של כניסה לדירה באמתלה, אגב בקשה לקבל כוס מים, האופיינית לטענת המאשימה להתנהלותו של הנאשם במקרים דומים; השלישי – סרטי מצלמות האבטחה במרכז העיר שבהם נראו, לטענת המאשימה, הן הנאשם והן המתלונן בשתי הזדמנויות; והרביעי – דו"ח בעניין מסדר זיהוי תמונות שנערך למתלונן בתחנת המשטרה. אין בכל אחת מהראיות, אף לא בהשתלבותן, כדי לקשור את הנאשם לאירוע השוד שתואר על-ידי רעייתו של המתלונן.

11.רעייתו של המתלונן לא זיהתה את השודד, ועדותה לא קשרה את הנאשם לאירוע, בין במישרין ובין בעקיפין. העדה מסרה תיאור כללי בלבד של השודד, ציינה כי הוא לבש מכנסים אפורים וחולצה כחולה עם כפתורים, ותיארה אותו כאדם רזה וגבוה עם שיער קצוץ. אין בתיאור זה כדי להביא לזיהויו של הנאשם כאותו אדם.

סרטי מצלמות האבטחה לא קושרים את הנאשם לאירוע. בקטע קצר מהסרט – ברחוב בן יהודה – נראה אדם דומה במידת-מה לנאשם, אך לא ניתן לזהות את אותו אדם כנאשם, מה-גם שלא הובאה ראיה של מומחה בדבר השוואה מקצועית בין התמונה הלא ברורה שבסרט לבין תמונתו של הנאשם. מכל מקום, אותו אדם נראה בסרט כשהוא הולך במורד רחוב בן יהודה, זאת כאשר המתלונן ישב על ספסל במורד הרחוב. על-פי הנחזה בסרט, אותו אדם לא התקרב למתלונן ולא שוחח עִמו. בסרט אחר, ממצלמת אבטחה ברחוב המלך ג'ורג', נראית דמות שלא ניתן לזהותה כנאשם. ומכל מקום, אותו אדם לא היה בקרבת המתלונן, אלא חצה את הכביש כאשר השניים היו מרוחקים זה מזה מרחק לא מבוטל.

טופס מסדר זיהוי התמונות (ת/42) הוגש אמנם בהסכמה, זאת מתוך הנחה שהמתלונן יעיד בבית-המשפט וייחקר על-ידי הצדדים. הלכה פסוקה היא, כי ניתן להוכיח זיהוי שנערך באמצעות מסדר זיהוי בעדותו של עורך המסדר, ולא חל על הזיהוי הכלל הפסול עדות שמיעה (ראו: ע"פ 80/85 קטאשווילי נ' מדינת ישראל בפִסקה 8 לפסק-הדין (25.5.80)). ואולם, כלל זה, לפיו דו"ח מסדר הזיהוי ותוצאותיו מתקבלים כראיה לכאורה לאמיתות הזיהוי, חל כאשר המזהה הוא עד במשפט, אך אינו מאשר בעדותו את עובדת הזיהוי, או מתכחש לו, או מעיד בצורה המכרסמת במשקל הזיהוי (ע"פ 3727/93 עלי עזמי נ' מדינת ישראל בפִסקה 5 לפסק-הדין (17.5.94)). הגם שההלכה האמורה מייחסת לפרוטוקול מסדר הזיהוי מעמד של ראיה עצמאית, הרי שיש לראות את עדותו של המזהה בבית-המשפט כעדות עיקרית אודות זיהויו של הנאשם כמבצע העבירה, אשר אליה מתווספת הראיה בדבר הליך מסדר הזיהוי (דורון מנשה, "פרוטוקול מסדר הזיהוי כראיה", המשפט י"ב 59, 64 (2007). מכל מקום, משלא נשמעה עדותו של המתלונן בבית-המשפט, אין לעדותו של עורך מסדר הזיהוי, או לדו"ח מסדר הזיהוי, משקל מפליל נגד הנאשם, בדבר זיהויו כמי שביצע את השוד; ובפרט כאשר כל שנרשם בטופס הוא שהמתלונן הצביע על אדם שאליו התייחס בהודעתו, מבלי שההודעה הוגשה כראיה ולא נודע מה היה תוכנה. יתר על-כן, כל שנרשם בטופס מסדר הזיהוי מפי המתלונן בעת ההצבעה על הנאשם, היה: "זה הבחור ישב ליד גסטרו", כאשר לא נתחוור מה הקשר בין משפט זה לבין האירוע הנדון באישום. זאת ועוד: המתלונן לא ציין בעת הזיהוי מה מידת הוודאות של הזיהוי, ולא ניתן לדעת האם מדובר בזיהוי ודאי. בהקשר זה ובמאמר מוסגר יצוין, כי המתלוננת באישום השלישי העידה כי זיהויו של הנאשם על-ידה היה בוודאות של 80%, ומטעם זה – של אי-ודאות הזיהוי – חזרה בה המאשימה בסופו של יום מהאישום הרביעי.

מכאן לטענת המאשימה בדבר "עדות שיטה". עדות שיטה משמשת להוכחת עצם ביצועו של מעשה העבירה על-ידי נאשם פלוני, והיא מחייבת "הצטברות תכונות דומות ברמה גבוהה ביותר" להוכחת זהות העבריין (ע"פ 411/04 אברהם טטרו נ' מדינת ישראל (9.1.06); ע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 421, 458 (1965); וע"פ 4327/12 פלוני נ' מדינת ישראל (5.6.13)). סבורני, כי בקשת כוס מים, כאמתלה לכניסה לדירה לשם ביצוע עבירה, אינה נתפסת כ"עדות שיטה" שבכוחה לבסס ראיה לזיהויו של הנאשם כמי שביצע את השוד בדירת המתלונן, חרף העובדה שהלה ביקש כוס מים מנפגעי העבירה, להסחת דעתם באירועים הנדונים באישומים הראשון והשני; ובפרט כאשר דרך זו לכניסה לבתי מגורים לצורך ביצוע עבירות, הִנה מוכרת ונפוצה במקרים לא מעטים. לנוכח העובדה שנבצר מהמתלונן להעיד מחמת מצבו הרפואי, ושהנאשם לא זוהה על-ידי רעייתו של המתלונן, אין במאפיינים האמורים – של בקשת כוס מים במהלך ביצוע העבירות – כדי לבסס עדות שיטה, בעלת משקל מכריע, שיש בה כדי להביא להרשעתו של הנאשם באישום הרביעי.