מדינת ישראל נ' קקון

גזר דין

רקע

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות של תקיפת עובד ציבור והפרעה לשוטר.

ביחס לאשום הראשון, העובדות המוסכמות על הצדדים לצורך גזירת הדין הן, כי ביום 4.4.13, בסמוך לשעת חצות, נסעה אשת הנאשם, שרה קקון (להלן: שרה), באוטובוס בעיר ביתר עלית, בו נהג מחמד אבו רמילה (להלן: המתלונן). במהלך הנסיעה התרחש ארוע אשר עובדותיו לא הובררו, אך הוסכם בין הצדדים, כי שרה סברה שהמתלונן נהג באוטובוס באופן שסיכן אותה במכוון. שרה היתה אז בחודש השישי להריונה.

על פי ההסכמה הדיונית, שבין הצדדים, הנאשם שמע מפיה של שרה את תיאור הארוע כפי שפורט בהודעתה במשטרה במ/1: במהלך הנסיעה, שרה תיאמה טלפונית, כי אחיה יחכה לה באחת התחנות וימסור לה שקית עם בגדים. באותה תחנה, היא צלצלה על מנת שהמתלונן יפתח את הדלת, נגשה לדלת האחורית ולקחה את השקית מבלי שירדה מהאוטובוס. לאחר שהאוטובוס החל בנסיעה, בטרם הספיקה שרה לשבת, המתלונן בלם את האוטובוס ושרה קבלה מכה בבטן. על פי הבנתה של שרה את הארוע, הדבר נעשה בכוונה, משום שהמתלונן התרגז על כך ששרה צלצלה אך לא ירדה. כאשר הגיע האוטובוס לתחנה בה היתה שרה אמורה לרדת היא צלצלה והמתלונן אמר לה לרדת מהדלת הקדמית. כאשר שרה ירדה מן האוטובוס, בעודה על המדרגות, המתלונן סגר את הדלת והתחיל בנסיעה. על פי פרשנותה של שרה, המתלונן רצה ששרה תשאר "חצי גוף בתוך האוטובוס וחצי גוף בחוץ הוא ממש ניסה להרוג אותי לדרוס אותי".

ארבעה ימים לאחר הארוע, ביום 9.4.13, שרה פנתה לקבלת טיפול רפואי בעקבות הארוע, ואושפזה למספר ימים במחלקת הריון בסיכון (ר' מכתב שחרור, במ/2).

מיד לאחר ששמע הנאשם משרה אודות הארוע, בסמוך לשעה 0:30 של יום 5.4.13, הגיע הנאשם לחניון האוטובוסים אליו הגיע המתלונן וחסם ברכבו את מסלול נסיעת האוטובוס. המתלונן פתח את דלת האוטובוס והנאשם נכנס לאוטובוס, קילל את המתלונן והכה אותו בפניו, בצוארו בראשו ובכתפו. הנאשם נחבל כתוצאה מן הארוע בצוארו ונגרם לו חתך בגבה השמאלית, אשר נתפר בחדר מיון. ר' תעודה רפואית במ/3.

בשל כך הורשע הנאשם בעבירה של תקיפת עובד ציבור.

מובהר, כי אין הסכמה בין הצדדים כי תיאור הארוע מפיה של שרה מדויק, לא מהבחינה העובדתית ולא מבחינת פרשנותה את מהלך הדברים. ההסכמה שבין הצדדים היא, כי זהו תיאורו של הארוע אותו שמע הנאשם מפיה של שרה. לצורך ההליך שבפני אין חשיבות לשאלה האם אכן הארוע התרחש כפי שתואר על ידי שרה אם לאו, אלא רק להלך נפשו של הנאשם בעת שביצע המעשים מושא האשום הראשון, ועל כן טוב עשו הצדדים בכך שהגיעו להסכמה הדיונית האמורה.

על פי עובדות האשום השני, ביום 7.4.13 היה הנאשם דרוש לחקירה בשל הארוע מושא האשום הראשון. שוטר סיור הבחין בנאשם והורה לו להתלוות אליו, אך הנאשם סרב והחל לצעוק והשוטר החליט לעצרו והכניסו לניידת המשטרה. גם בתוך הניידת, הנאשם המשיך להתנגד למעצרו ואף ניסה לדחוף את השוטר על מנת לצאת מן הניידת. לבסוף נאלץ השוטר לכבול הנאשם באזיקים, על מנת להביאו לחקירה.

בשל כך, הורשע הנאשם בעבירה של הפרעה לשוטר.

עמדות הצדדים

ב"כ המאשימה שם דגש על חמרת העבירות אותן עבר הנאשם, על הנזק שנגרם למתלונן ועל כך שבפני שירות המבחן הנאשם לא קיבל אחריות למעשיו. לאור אלה טענה המאשימה להשתת עונש של מאסר בפועל ופיצוי למתלונן.

ב"כ הנאשם שם דגש על נסיבותיו המיוחדות של תיק זה, ובמיוחד העובדה שהנאשם פעל תחת התחושה שאשתו, אשר היה בהריון מתקדם, נפלה קרבן להתנהגות מכוונת מצדו של המתלונן – ענין אשר גרם לו לאבדן שיקול הדעת. כן התיחס לגילו הצעיר של הנאשם, להיותו אדם נורמטיבי ושומר חוק ולהיותו אדם צעיר בראשית דרכו בחיים. לאור אלה ביקש לבטל ההרשעה ולהסתפק בשל"צ, כפי שהמלית שירות המבחן.

מתחם העונש ההולם – אישום ראשון

הנאשם תקף את המתלונן באלימות וגרם לו לחבלות ממשיות, אשר הצריכו טיפול רפואי אשר כלל תפירת חתך. הנאשם פעל כך, לאחר ששמע מאשתו כי המתלונן נהג באוטובוס באופן פרוע וזאת בכוונה לפגוע בה או להעמידה בסכנה.

הנאשם לא היה עד לארוע, אלא שמע עליו מאשתו בדיעבד, ואז נסע לחניון האוטובוסים על מנת להתעמת עם המתלונן. אמנם מדובר בנסיעה קצרה (מהודעת אשת המתלונן עולה, כי יצא וחזר תוך כחצי שעה), אך עדיין יש בכך כדי ללמד על תכנון מוקדם מסוים של הארוע ועל כך שהיה לנאשם די זמן להבין את משמעות מעשיו.

אכן, הלך נפשו של הנאשם היה כי המתלונן סיכן את אשתו במכוון. עם זאת, הנאשם לא סבר כי נגרם לאשתו נזק ממשי או כי היתה זקוקה לטפול רפואי מיידי בשל הארוע - שהרי הנאשם לא לקח אותה לטיפול רפואי, וגם לא נשאר עמה בבית על מנת להרגיעה ולתמוך בה, כפי שניתן היה לצפות מבן זוג דואג. תגובתו של הנאשם היתה הפוכה – הוא דוקא מיהר לצאת מביתו על מנת לתקוף את המתלונן. אעיר, כי אשת הנאשם פנתה לקבלת טיפול רק כארבעה ימים לאחר הארוע, יומיים לאחר שהנאשם נעצר לחקירה ויום לאחר שהיא מסרה את הודעתה במשטרה (ר' במ/1 ש' 51).

חברה שומרת חוק אינה יכולה לקבל התנהגות מעין זו או להכילה. גם אם הנאשם האמין שהמתלונן סיכן במכוון את אשתו, אין בכך כדי להצדיק מעשיו.

עם זאת, ניתן לקבל טענת ב"כ הנאשם, כי להלך הנפש בו היה הנאשם שרוי – ההנחה כי המתלונן סיכן במכוון את אשתו ההרה - היתה השלכה על שיקול דעתו בעת הארוע (או נכון יותר – העדרו). במיוחד דברים אמורים לנוכח העובדה כי אשת הנאשם היתה אז בהריונה הראשון, אשר כעולה מבמ/2 היה הריון בסיכון – ענין אשר נודעת לו רגישות מיוחדת אצל שני בני הזוג.