מדינת ישראל נ' קוסמוצוק(עציר)

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

על פי עובדות כתב האישום, בין הנאשם למתלונן – סרגיי ברבורה (להלן: "המתלונן") היו קשרי חברות, והם התגוררו יחדיו ברחוב התמר 25 במושב חמד (להלן: "הבית").

ביום 8.2.13 בשעה 19:00 או בסמוך לכך, שהו הנאשם והמתלונן ביחד עם מיכאל אובוחובקי (להלן: "מיכאל"), נטליה קוצי (להלן: "נטליה") וסבטלנה קוזין (להלן: "סבטלנה") בבית, אכלו ארוחת ערב ושתו משקאות אלכוהוליים.

במהלך הערב התעורר ויכוח בין הנאשם למתלונן על רקע תחרות על תשומת לבה של נטליה בעקבותיו היכו הנאשם והמתלונן זה את זה באגרופים בפנים ובגוף תוך שמיכאל , סבטלנה ונטליה מנסים להפריד ביניהם ולהרגיעם.

בשלב מסוים נרגעו הרוחות, נטליה וסבטלנה ניקו את פצעיהם של הנאשם והמתלונן שהיו חבולים ומדממים שניהם.

בהמשך יצא המתלונן לחצר הבית ביחד עם מיכאל , נטליה וסבטלנה בעוד הנאשם נשאר בבית.

באותה שעה הצטייד הנאשם בסכין מטבח באורך של 25.5 ס"מ (להלן: "הסכין") , יצא לחצר הבית ורץ לעברו של המתלונן כשהוא אוחז בסכין בידו.

המתלונן אשר הבחין בנאשם רץ לעברו, קפץ הצידה ואילו מיכאל ניסה לאחוז בנאשם ולהרגיעו, אולם ללא הצלחה. הנאשם המשיך לרוץ לכיוון המתלונן ואז חבט בו המתלונן באמצעות אגרופיו והצליח להפילו ארצה.

בהמשך התרומם הנאשם, ניגש שוב למתלונן ודקר אותו באמצעות הסכין בבטנו.

כתוצאה מדקירת הנאשם נגרם למתלונן פצע דקירה במעבר החזה בצד ימין אשר פגע בכבד, הוא הובהל לבית החולים "אסף הרופא" במצב קשה כשהוא מורדם ומונשם לקבלת טיפול רפואי ואושפז בבית החולים.

ב"כ המאשימה עתרה להשית על הנאשם עונש לא רק לפי הפסיקה הנוהגת אלא גם לפי הפסיקה הראויה. לעניין זה הפנתה לע"פ 1323/13 חסן ואח' נ' מדינת ישראל בו נקבע כי מתחם העונש ההולם מגלם הכרעה ערכית כאשר מדיניות הענישה הנוהגת היא אחד השיקולים.

עוד טענה כי תיקון 113 מורה על קיום יחס הולם בין חומרת המעשה, מידת האשמה ומידת העונש.

בעניינו של הנאשם, מדובר בעבירת אלימות חמורה ביותר שבוצעה באמצעות נשק קר אשר פגיעתה בערך החברתי החשוב ביותר עליו מגנים דיני העונשין – קדושת חיי האדם. חייו של הקורבן במקרה זה עמדו בסכנה ממשית גם לאור המעשה, לאור חומרת הפציעה וגם לאור בריחת הנאשם לאחר ביצוע העבירה, הדומה להפקרה וכל זאת בשל ויכוח של מה בכך.

האלימות והפגיעה באמצעות סכין הפכה למכת מדינה ועל בתי המשפט לשרש תופעה זו.

הנאשם לא נטל אחריות, לא הביע חרטה ולא הושיט עזרה. אין חולק על זכותו של הנאשם לנהל את ההליך אך נטילת אחריות היא שיקול לקולא ושיקול זה אינו מתקיים בענייננו.

ב"כ המאשימה הפנתה למספר פסקי דין:

בע"פ 6636/09 וואסה נ' מדינת ישראל הורשע המערער, על פי הודאתו, באותן עבירות בהן הורשע הנאשם, והושתו עליו ארבע שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן. המערער היה נעדר הרשעות קודמות, אב לתינוק, ושירת בצבא למרות נכותו. בית המשפט העליון דחה ערעורו על העונש וקבע כדלהלן: "אין בידינו להקל בעונשו של המערער. הוא חטא בעבירה אשר חומרתה מופלגת... מי שנושא עמו סכין ומוכן לעשות בו שימוש מסוג זה, מעיד על הסכנה המופלגת הנשקפת ממנו לציבור. בנסיבות אלה ונוכח גל האלימות השוטף את החברה בישראל, לא גילינו בעונש חומרה יתרה..."

בע"פ 5089/12 יוסף עובדיה נ' מדינת ישראל הורשע המערער, שהיה בן 61 שנים ונטול עבר פלילי, על פי הודאתו, בעבירות זהות לאלה של הנאשם, אלא שמערער שם הודה במיוחס לו, נותר בזירה כדי להזעיק את כוחות ההצלה, הביע חרטה וחסך זמן שיפוטי. בית המשפט המחוזי הטיל על המערער 65 חודשי מאסר בפועל, ובית המשפט העליון הפחית את העונש ל- 50 חודשי מאסר לאחר שנתן משקל לגילו של המערער, העדר עבר פלילי, הודאתו, היוותרותו בזירת האירוע על מנת להזעיק את כוחות ההצלה, הבעת החרטה והחיסכון בזמן שיפוטי.

בע"פ 9630/09 זוהר נ' מדינת ישראל הורשע המערער , לאחר שמיעת ראיות, בעבירות זהות לעבירות בהן הורשע הנאשם. הושתו עליו 42 חודשי מאסר והופעל עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים. במהלך שמיעת המשפט התחתן המערער ונולדה לו ילדה , ותסקיר שנערך בעניינו היה חיובי. בית המשפט העליון דחה את הערעור תוך קביעה שאין ליתן יד למציאות לפיה 'כל דאלים גבר' ותוך מתן דגש על הצורך ב"הוקעה והצורך בשירושה של תופעה זו מן החברה...בענישה מחמירה מרתיעה".