החלטה בעניינו של המשיב 7 בלבד
מונחת לפני בקשה לעצור את המשיב 7 עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו במסגרת ת.פ. 13947-03-13.
נגד המשיב 7 ושניים אחרים הוגש כתב אישום, המייחס למשיב 7 ביצוע עסקה אחרת בסם בצוותא חדא עם האחרים – עבירה לפי סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בצירוף עם סעיף 13 וסעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.
על פי המתואר בכתב האישום, המשיב 7 סיכם עם לירן קולוש (להלן: "המשיב 1") כי ייתן לו סך של 6,000$ לצורך מימון יבוא של ק"ג אחד של קוקאין מחו"ל, באמצעות בלדרית. כמו כן סוכם ביניהם על חלוקת הרווחים ממכירת הסם בישראל.
בזמנים הרלוונטיים, היו המשיב 1 והמשיב 2 אסירים, ושיחותיהם מתוך בית הסוהר הוקלטו. המבקשת הציגה את תמלולי השיחות כראיה לכאורה לנטען בכתב האישום. כמו כן הונחה לפני הודעתו של המשיב במשטרה, במסגרתה הודה בעובדות המתוארות ולא הכחיש את קיום הקשר הטלפוני עם המשיב 1 במסגרתו תוכננה עסקת סמים, אולם טען כי העסקה לא יצאה לפועל כיוון שלא היה לו כסף וכיוון שלא רצה לחזור לכלא.
שתי טענות עיקריות נטענו ביחס לראיות הלכאוריות כנגד המשיב 7: הראשונה, עניינה העדר הסכמה לעסקה מצד המשיב 7, כך שלא נתגבשה העבירה לשיטתו. על פי הטענה, בעבירה של עסקה אחרת בסם נדרש יסוד של הסכמה בין הצדדים לעסקה ואילו המשיב 7 לא הביע הסכמתו לעסקה בשום שלב. הוא אינו מכיר את המעורבים בפרשה, למעט היכרות שטחית קודמת עם המשיב 1. חלקו בפרשה מסתכם בקיום שלוש שיחות טלפון עם המשיב 1, כאשר באף אחת מהן הוא אינו מסכים באופן מפורש לביצוע העסקה אלא משיב "אני אחשוב". ב"כ המשיב 7 טוענת כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מעידות על גמירות דעת של המשיב 7 להתקשר בעסקה והוא אינו יודע פרטים אודותיה, כך שלמעשה לא היתה כוונה מצדו להתקשר בעסקה הסמים המיוחסת לו.
טענה שניה, היא טענה לפטור עקב חרטה. על פי הנטען, כתב האישום מיחס למשיב 7 חלק מאוד ספציפי בפרשה המסתכם בניהול שיחות טלפון עם המשיב 1 ולא מעבר לכך. השיחות הקושרות את המשיב 7 לביצוע העבירה, נערכו בחודש ספטמבר 2012 ומדובר במספר שיחות בודדות. מאז נותק הקשר בין המשיב 7 לבין המשיב 1. הכסף שיועד למימון יבוא הסמים, לא הועבר מעולם והעסקה לא יצאה אל הפועל. למעט אותן שיחות טלפון בודדות עם המשיב 1, לא נוצר בין המשיב 7 לבין יתר המעורבים בפרשה קשר כלשהו ולאחר השיחות הללו המשיב 7 ניתק את הקשר עם המשיב 1. הוא לא נענה לניסיונותיו של המשיב 1 ליצור עמו קשר, לא ענה לשיחות הטלפון ממנו ולא השיב להודעותיו. בנוסף, המשיב 7 הודה במיוחס לו וכבר בחקירתו ציין כי התחרט משום שהוא אינו מעוניין לשוב לחיי עבריינות. לפיכך, טוענת הסניגורית, כי מתקיימת בעניינו הגנת פטור עקב חרטה.
בהחלטתי מיום 07/03/13 קבעתי, לאחר עיון בהודעותיו של המשיב 7 במשטרה, כי מדבריו של המשיב 7 עולה שהמניע הדומיננטי לניתוק הקשר בינו לבין המשיב 1 היה מחסור בכסף ולא נבע מחרטה פנימית שלו, כך שלכאורה לא קמה לו הגנת הפטור. בדיון מיום 08/05/13 חזרה הסנגורית על טענת הפטור בעניינו של המשיב 7, תוך שהיא מפנה לתמלול חקירותיו במשטרה, אשר לטענתה, בשונה מן ההודעות, מלמדות על חרטה של המשיב.
עיינתי בתמלול חקירתו של המשיב 7. מתמלול החקירה עולה כי המשיב 7 הודה כי ניהל קשר טלפוני עם המשיב 1 בנוגע לעסקת סמים במשך שבועיים (עמ' 7 ש' 8-9 בתמליל). כשנשאל המשיב 7 מדוע נותק הקשר, הוא משיב לחוקרו: "אני ניתקתי קשר אני לא רוצה את הקשר הזה יותר" (עמ' 9 ש' 26-27 בתמליל), "כי אני לא רוצה לחזור לבית הסוהר" (עמ' 9 ש' 35 בתמליל).
בהמשך חקירתו, המשיב 7 מפרט אודות נסיבות ניתוק הקשר עם המשיב 1. לדבריו, המשיב 1 ביקש ממנו כסף, אך משום שלא היה לו כסף הוא ניתק עמו את הקשר (עמ' 10 ש' 21-22 בתמליל).
לשאלת החוקר הוא משיב: "קודם כל לא רוצה אני אמרתי לא רוצה לחזור לבית סוהר וגם אני לא עובד, אין לי כסף, אני הייתי עובד במשחטה..." (עמ' 15 ש' 8-9 בתמליל) "אני לא רציתי איתו קשר, אני ניתקתי את הקשר, אני החלפתי מספר טלפון, אני לא רוצה לחזור לבית סוהר, בגלל זה. למרות שהסכום היה מסנוור" (עמ' 15 ש' 23-25 בתמליל). בסיום חקירתו, כאשר הוא נשאל האם היה מבצע את העסקה במידה והיו לו האמצעים לכך השיב: "אם אני רציתי שהעסקה תתבצע הייתי מארגן לו כסף" (עמ' 29 ש' 29-33 בתמליל).
מדברים אלה ניתן ללמוד כי בבסיס ניתוק הקשר של המשיב 7 עם המשיב 1 עמדו שני מניעים: האחד, רתיעתו של המשיב 7 מחזרה לבית הסוהר והשני, חוסר באמצעים כלכליים לביצוע העסקה. על פניו, אם כן, נראה כי אין מדובר בחרטה הנובעת "מחפץ נפשו בלבד" של המשיב 7, אלא כי ישנו גורם אובייקטיבי נוסף שהניעו לנתק את הקשר עם המשיב 1 והוא היעדר אמצעי כלכלי. השאלה מהו היחס בין שני המניעים והאם מדובר בחרטה הנובעת מגורמים פנימיים ולא מגורמים אובייקטיביים - היא שאלה שבנסיבות ענייננו מצריכה בירור מעמיק יותר שאין זה מקומו. לענייננו אומר, כי אינני סבור שהחרטה שהביע המשיב 7, ככל שהיא אכן חרטה פנימית וכנה, משפיעה באופן כלשהו על עצם ביצוע העבירה לכאורה, אשר התגבשה במועד שקדם לחרטה שהביע. אבהיר דברי:
הלכה פסוקה היא כי למונח "עסקה אחרת" ניתנה משמעות רחבה ומקיפה ביותר הכוללת "כל הסכם לביצוע פעולה אסורה בסמים מסוכנים" (ע"פ 214/84 חוזה נ' מדינת ישראל, פד"י לט(2) 190, 194 (1985) (להלן: "עניין חוזה")). ודוק, אין דרישה שההסכם יצא אל הפועל, אלא עצם ההסכמה ההדדית היא המהווה את העבירה (ראה גם בש"פ 975/04 אברגיל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23/02/2004).
בעניין חוזה קבע בית המשפט העליון, כי בדומה לעבירת הקשר כך גם בעבירת עסקה אחרת בסמים, ביצוע העבירה הושלם כבר במועד שבו נוצרה ההסכמה ההדדית לבצע את המטרה הבלתי כשרה. כל זאת אף אם טרם נעשה דבר על מנת לקדם את הגשמת אותה מטרה (שם, בעמ' 195). כך, טענתו של המשיב 7 כי לאחר שבועיים של קיום הקשר על המשיב 1 בחר לנתק את הקשר עמו, אינה יכולה להועיל לו, ככל שהיתה ביניהם הסכמה על ביצוע העסקה במועד שקדם לכך.
אשר לטענה בדבר היעדר יסוד ההסכמה, מקריאת תמלילי השיחות שבין המשיב 1 למשיב 7, עולה כי המשיב 7 הביע את הסכמתו לכאורה לביצוע עסקה משותפת. לציין שברקע הדברים מצויה העובדה כי מדובר בשני אנשים שהיו בעבר שותפים בעסקת סמים אחרת (עמ' 5 ש' 31- עמ' 6 ש' 10 בתמליל חקירת המשיב 7). בשיחתם מיום 03/09/12, המשיב 1 מוסר למשיב 7 פרטים אודות העסקה. הוא מוסר לו פרטים אודות כמות הסם (בין 2 ל 3), אופן העברתו ("אכילה" על ידי "דיילת") המשיב 7 שואל אם יכולים לפעול בקרוב והוא נענה "ממש מידית", כמו כן נמסרים פרטים אודות כמות האנשים הנדרשים לשם ביצוע ההעברה ו"ההשקעה" הכספית הנדרשת. בשיחתם מיום 06/09/12 אומר המשיב 7 למשיב 1 "אני אין לי בעיה אני יש לי להיכנס עם 1", אך הוא מנסה לגייס שותף נוסף מבין בני משפחתו. בסיום השיחה הוא אומר למשיב 1 "אין בעיה אנשאללה זה יסתדר 3-4 ימים אנשאללה זה יסתדר הכל יש זמן".
בשיחתם השלישית מיום 10/09/12 מעדכן המשיב 7 את המשיב 1 כי לא הצליח לגייס את בן משפחתו והוא אומר למשיב שרק הוא בעניין: "רק אני", "רק אני ואתה יהיה בסדר".
בשיחתם הרביעית מיום 19/09/12 המשיב 1 אומר למשיב 7 כי איש הקשר שלו יטלפן אליו כדי לקבל 4,000 ₪ והמשיב 7 מביע את הסכמתו ואומר "בסדר".
לאור האמור, סבורני כי המבקשת עמדה ברף הראיות הנדרש לשלב זה של ההליך על מנת להראות כי היתה הסכמה מצד המשיב 7 לעסקה הנטענת ולפיכך אני קובע כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס למשיב 7.
עניין עילת המעצר וחלופת המעצר ידונו בישיבה הקבועה להיום.
ניתנה והודעה היום, י"ג סיון תשע"ג, 22 מאי 2013, בנוכחות כמפורט בפרוטוקול הדיון מהיום.