גזר דין
1.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בו יוחסה לו כניסה לישראל או שהיה בה שלא כדין; עבירה
בניגוד לסעיף 12(1) ו- (4) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952.
2.עפ"י עובדות כתב האישום; ביום 8.3.2010 בפרדס חנה, נמצא הנאשם שוהה בישראל כשאין בידו היתר כניסה או שהיה בה.
3.בדיון שהתקיים ביום 14.3.2010 הודה הנאשם בעבירה המיוחסת לו, והצדדים טענו לעונש.
טענות המאשימה
4.לטענת המאשימה, יש להחמיר עם הנאשם לאור העובדה, כי לנאשם עבר באותו סוג של עבירות. על פי כתב אישום שהוגש כנגד הנאשם בחודש 12/2009 יוחסה לנאשם עבירה דומה, ועפ"י גזר דינו של כבוד השופט שרעבי בתיק מס' 10106-12-09 הוטל על הנאשם מאסר בפועל ומאסר על תנאי למשך 45 ימים, וזאת, למשך שנה מיום מתן גזר הדין, אשר יפעל באם יכנס לישראל תוך תקופת התנאי, ויורשע בעבירה עפ"י חוק הכניסה לישראל (ראו מ/ 1).
5.לטענת המאשימה, מדובר בעבירה חמורה ולפיכך, יש להטיל על הנאשם מאסר בפועל ולהפעיל את המאסר על התנאי שעומד לחובתו. לטענת המאשימה, התנהגות הנאשם מלמדת כי הוא חוזר על מעשיו.
6.עוד הוסיפה ב"כ המאשימה, כי העובדה כי הנאשם נשוי לישראלית אינה מפחיתה מחומרת מעשיו אלא "דווקא מעצימה את מסוכנותו נוכח מצוקתו זו".
טענות הנאשם
7.לטענת הנאשם, הוא תושב ברטעה המזרחית ואילו אשתו הישראלית, הגב' אסמהאן מוחיי אלדין מתגוררת בכפר ברטעה המערבית ולראיה הגיש הנאשם את המסמך נ/ 1 המהווה הסכם שכירות, לפיו שכרה רעייתו של הנאשם דירה בכפר ברטעה. כן צירף הנאשם אישור המועצה המקומית בסמ"ה, חתום בידי ראש המועצה, המאשר, כי משפחת הנאשם, הכוללת אשתו ושני ילדיו, מתגוררת בכפר ברטעה המערבית.
8.בנוסף, ב"כ הנאשם הגיש לתיק בית המשפט אישור משרד הפנים, ממנו עולה, כי המשיב החל הליכי איחוד משפחות ביום 18.1.2010.
9.לגבי נסיבות ביצוע העבירה, טען ב"כ הנאשם, כי הן בכניסה הראשונה והן בכניסה השנייה לתחומי מדינת ישראל, ניסה הנאשם לראות את בני משפחתו. כמו כן טען, כי לא ידע שעומד לחובתו מאסר על תנאי משום שלא הבין את משמעותו.
דיון
10.על רמת הענישה בעבירות כגון אלה, אמר בית המשפט העליון את דברו ברע"פ 3173/09 מוחמד פראג'ין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם - ניתן ביום 5/5/09):
"דומה כי חופות על הכרעתנו מחד גיסא, גישה מרתיעה המצדיקה עמדה מחמירה, ומאידך גיסא, התיחסות מידתית לעבירת השהיה על פי נסיבות האדם העומד לדין. הדברים נאמרים, כמובן, בקוים רחבים, ושיקול הדעת נתון לבית המשפט הדן. בלא נטיעת מסמרות נאמר, כי בהנחה שהמדובר בשהיה שניה בישראל שלא כדין (ועל הראשונה כנמסר אין ממהרים להעמיד ככלל לדין), העונש הראוי הוא עונש מאסר בפועל, למעט במקרים שנסיבותיהם האישיות חריגות, כגון חולי אקוטי במשפחת הנאשם. אין בכך כדי למנוע מן התביעה להעמיד לדין גם על שהיה ראשונה שלא כדין, אך במקרים כאלה, אם אין נלוות אליהם עבירות אחרות, ואין הקשר בטחוני, ככל שהמדובר בשהיה קצרה מאוד בישראל, ניתן להסתפק במאסר על תנאי, תוך החתמת הנאשם על התחייבות כספית שלא לחזור על המעשה, ותוך שילוחו לשטחי הרשות ללא שיהוי. כאמור, בשהיה שניה שלא כדין העונש הראוי הוא מאסר בפועל, לשם הרתעה, ואורכו צריך להיגזר מנסיבות המקרה והנאשם, כך שיחוש שהדבר אינו כדאי ועם זאת, יובאו בחשבון נסיבות המצוקה. ברי כי עבירות נלוות יאריכו את תקופת המאסר בהתאם לחומרתן, ולמשל במקרה של זיוף או התחזות אין כל מניעה מתחילה מהטלת מאסר בפועל, מאחורי סורג ובריח, של חודשים ממושכים, וכן מאסר על תנאי וקנס. לגבי עבירות חוזרות ונשנות, ובודאי לגבי מי שמאסר על תנאי תלוי כנגדו, ניתן כמובן להחמיר יותר ולהפעיל את המאסר על תנאי בצורה מתאימה. פשיטא כי איננו עוסקים כאן בעבירות בטחוניות, שהענישה לגביהן היא בסדרי גודל אחרים. כללם של דברים לגבי שוהים בלתי חוקיים: יפה לענייננו גישה הדרגתית, תוך מתן סיכוי ל"הפקת לקחים", מן הקל אל הכבד ואל הכבד ממנו, לפי הנסיבות."
(ההדגשה אינה במקון נ.ג')
11.בבואי ליישם את המבחנים אותם קבע בית המשפט העליון; איני יכול להתעלם מן העובדה, כי הנאשם עבר עבירה דומה אך לפני מספר חודשים, נשפט עליה ואף על פי כן חזר לסורו.
12.יחד עם זאת וכפי שבית המשפט העליון קבע, ענישה לעולם תהיה אינדוודאלית (ראו : רע"פ 3674/04 - מוחמד אבו סאלם נ' מדינת ישראל תקדין עליון). לא אוכל להתעלם מכל השיקולים לקולא שהעלה בפני ב"כ הנאשם, לרבות הטענה שמדובר בנאשם שמשפחתו שוהה בשטחי מדינת ישראל, בניו ורעייתו נושאים אזרחות ישראלית ובשל המצב הבטחוני אינו יכול לראותם. איני יכול להתעלם מן העובדה, כי לאחר שנשפט לראשונה בתיק הראשון וימים ספורים לאחר שישחרורו מהמאסר, הגישה רעייתו בקשה לאיחוד משפחה.
13.יחד עם זאת, איני מקבל את הטענה, לפיה נכנס הנאשם לשטחי המדינה רק למען יראה משפחתו. כאמור, משפחתו מתגוררת בברטעה ולא ברור מה עשה המשיב במקום שבו נתפס- פרדס חנה. אילו היה הנאשם נתפס במקום מגורי משפחתו, ניתן היה לקבל הטענה, כי הוא נכנס לבית המשפחה כדי לראות את בני משפחתו, אך אין זה המצב בענייננו- הנאשם נתפס רחוק (יחסית) ממקום מגורי משפחתו.