מדינת ישראל נ' צדוק

החלטה

כללי:

1.התביעה מייחסת לנאשם שתי עבירות ניסיון העסקה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12 א (ב) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב – 1952 (להלן: "החוק") וסעיף 25 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 ועבירה של הסעת תושב זר השוהה שלא כדין עבירה לפי סעיף 12 א (ג) (1) לחוק.

2.בתחילת הדיון טענה הסנגורית טענת הגנה מן הצדק.

הסנגורית מסרה כי במהלך הדיונים לקראת תיקונו של חוק הכניסה לישראל הצהיר נציג משרד המשפטים כי אדם המסיע פעם אחת שוהה בלתי חוקי לא יועמד לדין.

נציגת התביעה הבהירה כי מדיניות זו לא תחול רטרואקטיבית.

בהחלטתי מיום 17.6.10 דחיתי את טענת ההגנה מן הצדק.

3.ב"כ הנאשם כפרה בשם הנאשם בעבירות המיוחסות לו וציינה כי אין לה התנגדות להגשת חומר החקירה לבית המשפט למעט קלטת שבתיק.

הסנגורית ביקשה לחקור את השוטר שגבה הודעתו של הנאשם.

4.לאחר שמיעת עדותו של רס"מ אלחרר יוסף שגבה הודעת הנאשם טענה הסנגורית שתי טענות מרכזיות, אין לחייב הנאשם להשיב לכתב האישום מאחר והתביעה לא הוכיחה את היסוד העובדתי של העבירות המיוחסות לו, יש מקום לפסול את הודעת הנאשם מאחר ולא נמסר לו על זכותו להיוועץ בעו"ד.

הסוגייה המשפטית:

5.לעניין הוכחת היסוד העובדתי של העבירות המיוחסות לנאשם קיימות שתי גישות בפסיקה. גישה אחת עליה מסתמכת התביעה נקבעה בבית המשפט המחוזי בירושלים ע"פ 4910/09 וכן בע"פ (י-ם) 2839/08.

בהתאם לפסקי דין אלה די להוכיח כי תושב האזור לא קיבל אישורים מהמנהל האזרחי כדי להעביר את נטל השכנוע לנאשם. באותם פסקי דין נקבע כי חלקו של משרד הפנים במתן אישורי שהייה הוא מזערי ולכן יש לחייב הנאשם להשיב לאשמה גם אם לא הוכח שמשרד הפנים לא הנפיק אישור שהייה.

6.גישה אחרת קובעת כי על התביעה להוכיח לפחות לכאורה את היסוד העובדתי של העבירה, דהיינו את היותו של האדם המועסק או המוסע שוהה בלתי חוקי כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה,ראה לדוגמא ע"פ (ת"א) 7201/09; ע"פ (י-ם) 40789/07 אבו קאדר ראיד נ' מדינת ישראל.

7. בפסק דין שנתתי לפני מספר חודשים ת"פ 7681-07-09 מדינת ישראל נ' ראובן ביבי הבעתי את עמדתי לפיה על התביעה להוכיח את היסוד העובדתי במלואו על מנת לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.

8.גם במקרה זה התביעה לא הוכיחה כי האדם שהיה ברכבו של הנאשם לא קיבל רישיון לישיבה ארעית כפי שצוין בת/5 סעיף 3.

כבר ציינתי כי אין קושי להמציא תעודה השוללת מתן אישור כזה. מצערת העובדה כי התביעה מתעלמת מהערות בתי המשפט וממשיכה להגיש כתבי אישום מבלי להצטייד בראיות שהינן קלות להשגה.

9.נוכח כל האמור לעיל, אני מחליט שלא לחייב את הנאשם להשיב לעובדות כתב האישום ומזכה אותו מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

10.הסנגורית העלתה טענה נוספת לעניין אי מתן הודעה על זכותו של הנאשם להיוועץ בעו"ד. למרות שהסוגיה הפכה לעיונית ברצוני לציין כי בהעדר רישום על מתן זכות ההיוועצות ב– ת/1 אני קובע כי החוקר לא מסר על כך לנאשם.

עדות החוקר המסתמכת על זיכרון 16 חודשים לאחר החקירה אינה מהימנת עליי.