מדינת ישראל נ' פרי

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות תקיפת הגורמת חבלה ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז –1977. (להלן:"חוק העונשין").

עובדות המקרה פורטו בהרחבה בהכרעת הדין. בקליפת האגוז יאמר, כי בתאריך 21.10.07, תקף הנאשם שלא כדין, את מר מוסא רושרוש (להלן:"המתלונן") בכך שהכה את המתלונן באמצעות ראשו בפניו. כתוצאה מהמעשים דלעיל של הנאשם, נגרמו למתלונן דימום וחתך בשפה עליונה, הגבלה בתנועותיו שהיא חבלה של ממש, ועקב כך נזקק המתלונן למנוחה במשך 11 ימים.

טענות הצדדים

טענות המאשימה

התביעה ביקשה למצות את הדין עם הנאשם. לטענתה, על אף שאין לנאשם הרשות קודמות, לאור מהות העבירה, חומרתה, והפגיעות שנגרמו למתלונן, עתרה לעונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי, ופיצוי גבוה למתלונן.

טענות ההגנה

בטיעוניה לעונש, ביקשה הסנגורית להימנע מהטלת מאסר על תנאי ו/או עבודות שרות. לטענתה, מדובר בעבירה משנת 2007, כשמדובר בפגיעה של חתך בשפה והגבלה בתנועות.

הוסיפה ב"כ הנאשם כי כתב האישום הוגש בשנת 2008 כאשר רק בשנת 2011 החל שלב ההוכחות בתיק, שלווה בהרבה דחיות שלדיונים בשל היעדרות עדי התביעה, בעוד הנאשם התייצב לדיונים אלו, דבר שגרם לו לעינוי דין, בשל חוסר הוודאות מתוצאות ההליך הפלילי , ולהיעדרויות רבות על חשבונו מהעבודה.

עוד ציינה הסנגורית כי מדובר בנאשם שהינו מרצה במכללה אב לארבעה ילידם, פעיל פוליטית בעיריית קריית שמונה, והיה אמור להתמנות לדירקטוריון לתאגיד המים והביוב, מינוי אשר הוקפא בשל תיק זה.

ב"כ הנאשם ביקשה לבטל את ההרשעה של הנאשם ולהורות לו לחתום על התחייבות בלבד או לחילופין להפנות את הנאשם לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר בעניינו שיתייחס גם לעצם ההרשעה.

הכרעה

עבירות אלימות, אשר הפכו לתופעה נפוצה המבוצעות תדיר כדרך מיידית וקלה לפתרון סכסוכים, הינן עבירות חמורות ומסוכנות מפאת התוצאות המסתברות מהן, ועל בית המשפט להרתיע מפני הישנותן, באמצעות ענישה מרתיעה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים לרבות אלו של הנאשם לאי הרשעה ושקלתי את נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של הנאשם לרבות הפגיעה שתיגרם לו אם ההרשעה תיוותר בעינה, אינני סבורה כי מקרה זה נופל לחריגים המאפשרים אי הרשעה.

המעשה הפלילי הינו ראש וראשון בבחינת השאלה אם לבטל הרשעה, אם לאו. חשיבות רבה קיימת לאינטרס הציבורי עליו מגן האיסור הפלילי. מהמעשה הפלילי, חומרתו והערך בו פגע נגזר משקלו של האינטרס הציבורי בהשלמת ההליך הפלילי, אינטרס אשר יישקל כנגד הפגיעה בנאשם בעצם ההרשעה.

משנקבע כי אדם ביצע עבירה עליו להיות מורשע, זה הכלל. אי ההרשעה הינה חריג בהתקיים נסיבות מיוחדות ומבחנים כפי שפורטו בפסיקה.

כאמור, בסיום ההליך הפלילי ולאחר שהוכחה אשמתו, הכלל הוא הרשעת הנאשם. רק נסיבות חריגות ויוצאות דופן מצדיקות במקרים מיוחדים הימנעות מהרשעה, כאשר המבחנים נקבעו למעשה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל:

"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

בבר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל נאמר מפי כב' הנשיא שמגר

(כתארו אז) כי: