מדינת ישראל נ' פרג(עציר)

החלטה

לפניי בקשתה של המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 15761-40-10.

כתב האישום והבקשה

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים.

באישום הראשון מואשם המשיב בגניבה, עבירה לפי סעיף 383 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), בכך שביום 3.4.10, ליד בית הקולנוע סינמטק ברח' חטיבת ירושלים בירושלים, חטף המשיב תיקה של אישה שהיה מונח בינה לבין בעלה משהתיישבו השניים לנוח בסמוך לקולנוע. לאחר החטיפה נס המשיב מהמקום. הבעל החל לרדוף אחרי המשיב, ובמהלך המרדף נפל ונחבט במצחו ובעקבות כך נגרם לו חתך באורך 3.5 ס"מ במצחו אשר הצריך תפרים.

באישום השני מואשם המשיב בשוד, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. בפרק העובדות שבאישום זה נאמר, כי בעקבות האירוע המתואר באישום הראשון התקיים דיון בעניינו של המשיב ביום 4.4.10 לפני כב' השופט מילנוב בבית משפט השלום בירושלים. במועד זה, נקבע כי המשיב ישוחרר בתנאים. בין היתר נקבע, כי על המשיב לשהות במעצר בית מלא בביתו אשר בסילוואן. ביום 5.4.10 שוחרר המשיב למעצר הבית. באותו יום, סמוך לחצות הלילה, הלכו שמרית יונתי ומי-טל שבתאי (להלן: "שמרית ומי-טל" בהתאמה) מכיוון בריכת הסולטן לכיוון הכותל המערבי. שמרית אחזה בתיק באותה העת שהכיל טלפון נייד, צרור מפתחות, דיסק נשלף למחשב, ארנק ובו בין היתר 200 שקלים במזומן, וכן תווי קנייה בשווי של כ-200 שקלים. המשיב היה במקום יחד עם אחר, שזהותו אינה ידועה למבקשת. כאשר השניים עברו ליד המשיב, ניסה הוא לחטוף בחוזקה את התיק מידה של שמרית. שמרית המשיכה לאחוז בתיק, נפלה ארצה והמשיב החל גורר אותה על הארץ לכיוון שיחים בצד הדרך. מי-טל אחזה ברגלה של שמרית ונגררה גם היא על הארץ בשל משיכתו של המשיב בתיק. לאחר כדקה שחררה שמרית את אחיזתה בתיק והמשיב והאחר נמלטו מן המקום.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה כאמור בקשה למעצר עד תום ההליכים. בבקשה נאמר, כי בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב. עוד נאמר, כי למשיב יש עבר פלילי בעבירות רכוש וסמים הכולל 8 הרשעות. המשיב ריצה בעברו מספר מאסרים בפועל, כאשר הרשעתו האחרונה היא משנת 2007 בגין עבירות של פריצה לרכב וגניבה, וכי כנגדו תלוי ועומד מאסר-על-תנאי בר הפעלה של 9 חודשים בגין תיק זה. לדעת המבקשת, העבירות המיוחסות למשיב ונסיבות ביצוען מקימות נגדו עילת מעצר על-פי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, ולפיה קיים יסוד סביר לחשש שהמשיב יסכן את ביטחון הציבור. מסוכנות זו מבססת את המסקנה כי אין תחליף ראוי למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים.

המסגרת הנורמטיבית

3.דינה של הבקשה להידון על-פי הוראות סעיפים 21(א) ו-21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן : "חוק המעצרים"). במסגרת הוראות אלה יש לבחון האם קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות על-ידי המשיב, האם קמה עילת מעצר והאם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדך שתפגע פחות במשיב, היינו חלופת מעצר.

דיון

4.בראשית הדיון הודיע ב"כ המשיב כי הינו מסכים כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב לגבי האישום הראשון, אולם חלק על קיומן של ראיות כאלה לגבי האישום השני. אשר על כן, התמקדה ב"כ המבקשת בטיעוניה בעל-פה בהפניה לראיות לכאורה לגבי האישום השני, ולעילת המעצר.

5.אשר לראיות לכאורה לאישום השני. שתי ראיות מרכזיות שבידי המבקשת מהוות את סלע המחלוקת עליהן נסבו טענות הצדדים: האחד, כי מכשיר הפלאפון שנגנב מתיקה של שמרית נמצא בחזקתו של המשיב למחרת היום כאשר הוא מטייל בחופי העיר תל אביב. והשני, מסדר זיהוי שנערך למשיב, שבסופו נמצא המשיב וניצב נוסף במסדר כמי שלטענת המתלוננת אחד מהם הוא זה שביצע את השוד.

6.החזקת מכשיר הפלאפון. אין חולק, כי מכשיר הפלאפון של שמרית נמצא בידו של המשיב עת נעצר על-ידי שוטרים בתל אביב לבדיקת מסמכים. על-פי דוח פעולה שנרשם על-ידי אחד השוטרים שביקש מן המשיב להזדהות, טען המשיב לפניו כי אין ברשותו תעודת זהות, ואינו זוכר את המספר בעל-פה. לאחר מכן שאל את המשיב אם יש ברשותו פלאפון ואז הבחין במשיב מכניס את ידו השמאלית אל תוך תחתוניו מאחורי הגב והוציא משם פלאפון. לשאלה של מי הפלאפון, השיב המשיב כי הפלאפון שלו וקנה אותו לפני כחודש ימים. משנשאל מה יש בזיכרונות הפלאפון שינה את גרסתו ומסר כי קנה אותו לפני יומיים מבחור בעיר העתיקה בירושלים תמורת הפלאפון האישי שלו ו-200 שקלים נוספים. משנשאל המשיב על-ידי השוטר אם הוא יודע עברית השיב בשלילה. לבקשת השוטר הסכים המשיב כי השוטר יבדוק את הפלאפון. בתוכו נמצאו הודעות הרשומות בעברית, ולפיכך עלה חשד כי הפלאפון גנוב. השוטר מסר למשיב כי הינו עצור בגין חשד לשהייה בלתי חוקית ולהחזקת רכוש החשוד כגנוב. משהובא המשיב לתחנת המשטרה נערכה שיחה מן הפלאפון לאביה של שמרית שמסר מספר הפלאפון של בתו שמסרה כי הפלאפון נגנב ממנה אתמול בלילה. דוח פעולה נוסף, דומה בעיקרו, נרשם גם על-ידי השוטר השני.

בחקירתו בתחנת המשטרה בירושלים, משנשאל המשיב על נסיבות הימצאות הפלאפון ברשותו, השיב, כי אמר לשוטר כי רכש את הפלאפון היום. משנשאל כיצד הוא מסביר שאמר לשוטר שרכש את הפלאפון לפני חודש, שתק המשיב. משנשאל על כך שאמר לשוטר שקנה את הפלאפון לפני יומיים חזר ואמר שהשיב לשוטר כי רכש את הפלאפון היום, ואילו השוטר השני אמר לו תרשום לפני חודש (הודעת המשיב מיום 6.4.10 שורות 8-19). בהמשך נשאל באיזו שעה הגיע לתל אביב, השיב כי הגיע בשעה 06:00 בבוקר. משנשאל מתי הספיק לקנות את הפלאפון השיב, שרכש אותו ממישהו שהיה בים. משנאמר לו, כי השיב לשוטר שקנה את הפלאפון בעיר העתיקה בירושלים, הכחיש את הדברים. משנשאל אם נתן את הטלפון הקודם שלו למישהו שתק המשיב, וזאת להזכיר כי בדוח הפעולה נרשם כי מסר את הפלאפון האישי שלו תמורת הפלאפון הנוכחי ולכך הוסיף 200 שקלים. בהמשך נשאל האם היה יום קודם בעיר העתיקה, המשיב נמנע מלהשיב.

בא כוח המשיב אינו חולק כי המדובר למעשה ב"חזקה תכופה", אולם טוען, כי גרסתו הנכונה של המשיב, היא זו שמסר בהודעתו, היינו שקנה את המכשיר באותו בוקר. לשיטתו של ב"כ המשיב, עצם העובדה כי מסר לשוטר גרסה כי רכש את המכשיר הפלאפון לפני חודש, מצביעה על כך כי לא היה באירוע השוד, שכן אם היה באירוע השוד היה אומר כי רכש את הפלאפון באותו בוקר.

טענה זו איננה מקובלת עליי. כאמור, גם ב"כ המשיב אינו חולק כי המדובר למעשה ב"חזקה תכופה" אשר בהתקיימה נוצרת הנחה עובדתית ביחס לאחריותו הפלילית של אותו אדם למעשה עבירה שקדם להיווצרות המצב העובדתי האמור. ההנחה העובדתית הנובעת מחזקה תכופה של חפצים גנובים משמשת תחליף לעדויות ישירות באשר לביצוע עבירת הגניבה כשאין עדי ראיה למעשה עצמו (ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 64, 79 (1978); ע"פ 831/81 שרף נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 174, 176 (1981)). עם זאת, הנחה עובדתית זו ניתנת לסתירה אם יינתן הסבר סביר מצד המשיב להימצאות אותו חפץ ברשותו. כאמור, המשיב מסר שלוש גרסאות, שתיים לשוטרים שעצרוהו ואחת נוספת בעת גביית הודעתו. על כך ייאמר, כי הופתע למעשה בעת שנעצר על-ידי השוטרים בחוף הים בתל אביב, ולכן גרסתו הראשונית הייתה, כנראה, ניסיון להרחיקו ככל האפשר ממועד ביצוע השוד. אולם לאחר שניתן לו פרק זמן של שעות מספר לשקול דבריו, הגיע למסקנה כי אכן מן הראוי שימסור כי רכש את הפלאפון באותו יום בשעות הבוקר. ההחלטה איזו מבין גרסאות אלה של המשיב להעדיף הינה של המותב שידון בתיק העיקרי, שכן בשלב זה, כידוע, אין בית המשפט בוחן מהימנותן של גרסאות שונות שמסר המשיב, כמו גם הכחשתו עת שנרשם על-ידי שני השוטרים לגבי מועד רכישת הפלאפון על ידו. לא למותר לציין, כי גם פרט נוסף שנרשם על-ידי השוטרים שעצרוהו בתל אביב, הוכחש על-ידי המשיב במסגרת הודעתו, והיא זו שרכש את המכשיר בעיר העתיקה בירושלים תמורת המכשיר שלו וסך של 200 ₪ נוספים, בעוד שבהודעתו מסר שרכש את המכשיר בחוף הים ותמורת 200 ₪ מבלי שציין כי נתן תמורתו גם את מכשיר הטלפון הנייד הקודם שלו. הנה כי כן, קיימות סתירות בין אימרותיו של המשיב לשוטרים שעצרוהו לבין הודעתו שניתנה מספר שעות לאחר מכן. משלא מסר המשיב גירסה אחת ויחידה, לנסיבות הימצאות הפלאפון ברשותו, קמה החזקה התכופה, כי הפלאפון הגיע אליו עקב ביצוע מעשה העבירה בשמרית, היינו כמפורט באישום השני.

מסדר הזיהוי

7.כאמור סומכת המבקשת את ראיותיה לאישום השני גם על מסדר הזיהוי שנערך. אחת המתלוננות שמרית, לא זיהתה אף לא אחד מן הניצבים כמי שביצע את מעשה השוד. לגבי העדה הנוספת, מי-טל, זו הגיעה בסופו של דבר למסקנה, כי שניים מבין הניצבים דומים לזה שביצע את השוד ואחד מהשניים הינו המשיב. לשיטת ב"כ המבקשת האירוע היה לקראת חצות הלילה, כאשר המשיב יצא באופן פתאומי מהשיחים, והעובדה כי שתי המתלוננות אינן מזהות אותו איננה סותרת את העובדה כי היה זה המשיב שביצע את המעשה.

ב"כ המשיב מפנה לפרוטוקול מסדר הזיהוי. בפרוטוקול זה נרשם מפי העדה כי היא מתלבטת בין שלושה מבין שמונת הניצבים, וכי איננה בטוחה, אך היה זה מישהו יחסית גבוה ורזה. לגבי מספר 8 נראה בתווי פנים אך הגיל אינו מתאים, מספר 3 נראה לה גם בתווי פנים מתאים, אולם איננה זוכרת את השפתיים האלה. שכן הייתה לו סיגריה כאשר ראה אותן וזרק אותה. מספר 1 בגוף מתאים מאוד. יצוין כי המשיב היה ניצב מס' 3 במסדר הזיהוי. לטענת ב"כ המשיב, למשיב סימן היכר מיוחד שכן הינו לבקן בשפתיו. על יסוד זאת, טוען ב"כ המשיב כי משלא זוהה המשיב במסדרי הזיהוי אין עומדת בפני בית המשפט ראיה זו. ומכל מקום הזיהוי צריך להיות לפי תווי פנים, לפי ההנחיה שניתנה למזהה, במקרה דנן לא היה זיהוי.

נתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים, וניתן לומר כי גם בנושא זה, על אף העדר זיהוי מלא אין בכך משום לפגוע בעובדה כי המדובר בראיה לכאורה. לא ניתן להתעלם מהסיטואציה בה היו נתונות שתי הנשים עת בוצע השוד: סמוך לחצות הלילה, כאשר התוקף היה חבוש קפוצ'ון, השתיים היו נתונות בסערת רגשות כאשר התוקף התנפל ואחז בתיקה של שמרית ומשזו סירבה לשחררו נגררה על הקרקע וחברתה אחזה בה ונגררה אף היא אחריה. במצב דברים זה, לא ניתן לצפות כי יבחינו בתווי פניו של השודד בפרוטרוט. בשלב זה, די לכאורה בזיהוי כי המשיב היה אחד משני אנשים דומים לזה שביצע את השוד (השווה: בש"פ 9051/08 ליברטי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם), 23.11.08 – החלטת כב' השופט ח' מלצר). לא למותר לציין, כי מסדר הזיהוי איננה הראיה היחידה שבידי המבקשת אלא לכך מתווספת החזקה התכופה של מכשיר הפלאפון. עמדתי היא, כי שילובן של שתי הראיות, די בו בשלב זה, כדי להצביע על קיומן של ראיות לכאורה לאישום השני. כידוע, בשלב זה, אין בית המשפט נדרש לבחינת הראיות על-פי מבחנים ראייתיים חלוטים ונוקשים, אלא שהראיות נבחנות בכללותן על-פי אמות מידה של הסתברות, היגיון ושכל ישר, וכל אלה מביאים אל המסקנה כי בידי המבקשת תשתית ראיתית לכאורית מספקת לצורך המעצר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 145 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינתי שראל (לא פורסם, 10.4.05; בש"פ 8534/07 איבגי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.07); בש"פ 3556/08 סבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.08)).