עפ"ג
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
|
49330-07-13
30/12/2013
|
בפני השופט:
1. טל 2. אב"ד – סג"נ
|
- נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
|
הנתבע:
רבקה פסקואל
|
פסק-דין |
פסק דין
1.בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט חגי טרסי), מיום 26.6.2013, בת"פ 61615-01-12, לפיו הורשעה המשיבה, לאחר שמיעת ראיות, בתקיפת חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
2.המשיבה נידונה לשישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; ל- 8 חודשי מע"ת למשך 3 שנים שלא תעבור עבירת אלימות מסוג פשע ול- 4 חודשי מע"ת למשך 3 שנים שלא תעבור עבירת אלימות מסוג עוון.
3.הערעור מכוון כנגד קולת עונש המאסר בפועל והמערערת עותרת להטיל על המשיבה עונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח.
בתחילה כוון הערעור גם כלפי החלטת בימ"ש קמא שהמשיבה תרצה עונש מאסר בעבודות שירות אך בדיון שהתקיים ביום 9.9.13 הודיע ב"כ המערערת שהוא חוזר בו מטענת המערערת בעניין זה.
עיקרי העובדות:
המשיבה שימשה במשך 8 שנים כמטפלת של קשישה (להלן: "הקשישה" או "המתלוננת") חסרת ישע, ילידת 1934, שסובלת מדמנסיה והתגוררה איתה דרך קבע.
ביום 24.1.2012, במהלך ארוחת הערב, אחזה המשיבה בשתי ידיה בחוזקה בשערותיה של הקשישה וטלטלה את ראשה מצד לצד. בנה של הקשישה שמע את צעקותיה ונכנס לבית, וכך הביא להפסקת המעשים.
כתוצאה מהמעשים, נגרמו לקשישה שטפי דם תת עוריים בקרקפת ובאזניים. המשיבה התנצלה מיד, אך בהמשך היא הכחישה את המעשים, ניהלה את משפטה והורשעה לאחר שמיעת מכלול הראיות.
גזר הדין של בימ"ש קמא
1.בימ"ש קמא הביא בפתח גזר הדין את תאור מעשי המשיבה נושא הערעור ואת טיעוני ב"כ הצדדים, כאשר המערערת עתרה להטיל על המשיבה עונש מאסר בפועל ברף העליון של מתחם ענישה בין 12-18 חודשים וב"כ המשיבה עתרה להטיל על המשיבה עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות.
2.בימ"ש קמא קבע שהערך החברתי שנפגע כתוצאה ממעשי המשיבה הוא ההכרח להגן על שלומם ובריאותם של קשישים חסרי ישע מפני כל פגיעה מכוונת. מדובר בערך חברתי מרכזי ורב חשיבות והפעלת כוח ממשי וגרימת חבלות בראשה של קשישה מקימים פגיעה ממשית בערך המוגן.
3.בימ"ש קמא קבע באשר לנסיבות ביצוע העבירה כי מדובר במעשה מכוער, אשר היה כרוך בשימוש ממשי בכוח תוך גרימת מכאוב. החבלות שנגרמו לקשישה אמנם אינן ברף חומרה גבוה, אך הן מצדיקות נקיטת גישה מחמירה. מנגד, מדובר באירוע חד פעמי, ספונטני ולא מתוכנן מראש, שהיה ביטוי של תסכול, שייתכן שהצטבר לאורך זמן נוכח קשיי העבודה ותהליך השחיקה של המשיבה.
4.באשר למדיניות הענישה הנוהגת סקר בימ"ש קמא את הפסיקה שהוצגה בפניו (ראה עמ' 5-8 לגזר הדין) וקבע כי מדובר בקשת עונשים רחבה שנעה בין מאסר על תנאי ל- 15 חודשי מאסר, כאשר במקרים בהם הוטלו עונשי מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח, מדובר היה במספר אירועים ובמקרים בהם עוצמת האלימות או נזקיה היו חמורים באופן יחסי.
בימ"ש קמא קבע שראוי לקבוע במקרה זה מתחם מתון יותר מזה המוצע ע"י התביעה וקבע מתחם ענישה בין 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות לשנת מאסר בפועל.
5.בימ"ש קמא זקף לקולת העונש בכל הקשור לנסיבות שאינן מתייחסות לביצוע המעשה את עברה הנקי של המשיבה, את שהייתה בארץ במשך 9 שנים, כאשר במשך תקופה ארוכה היא שירתה בנאמנות ובמסירות את הקשישה ומשפחתה.
6.בימ"ש קמא זקף לקולא את נסיבות חייה הקשות של המשיבה, שעזבה את משפחתה, לרבות ילדיה, בגיל 40, ויצאה לניכר לעבוד בעבודה סיזיפית כדי לפרנס אותם. כתוצאה מביצוע העבירה, נשללו מהמשיבה פיצויי הפיטורים שצברה במשך 8 שנים ומזה כשנה וחצי היא אינה יכולה להתפרנס מעבודות דומות. היא שוהה במדינה מרוחקת ומנותקת מבני משפחתה ומחבריה והוחזקה במעצר במשך 20 יום.
7.בימ"ש קמא קבע כשיקול לחומרה באשר לנסיבות שלא קשורות לביצוע העבירה את העובדה שהמשיבה ניהלה את המשפט עד תום ולא נטלה עד היום אחריות למעשיה בפני בית המשפט. אמנם היא התנצלה מיד לאחר האירוע, אך למעשה ראוי זה לא היה המשך במסגרת הליכי החקירה והמשפט.
נימוקי הערעור
1.בימ"ש קמא לא נתן משקל ראוי לחומרת העבירות, לנסיבותיהן ולתוצאותיהן כאשר המשיבה, שהיתה אמונה על שלומה של קשישה חסרת ישע, הפרה את האמון שניתן בה ותקפה אותה באלימות ואכזריות קשה, שבעקבותיה היא אושפזה בבי"ח.