החלטה
1.לפני בקשה לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בהתאם לסעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה, [נוסח חדש], תשכ"א 1961, (להלן: "פקודת התעבורה").
רקע:
2.כנגד המשיב הוגש בתאריך 6.01.2014 כתב אישום, המייחס לו את העבירות של גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 וסעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה, נהיגה בקלות ראש שגרמה לנזק לאדם ולרכוש, עבירה לפי סעיפים 62(2) ו- 38(2)(3) לפקודת התעבורה, רכב שנשאר ללא השגחה, עבירה לפי תקנה 74(א)(ב) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה. ביום 3.10.2013 השאיר המשיב את רכבו במצב חניה, מבלי שהבטיח את חנייתו בצורה בטוחה, הרכב התדרדר לאחור, פגע ודרס הולך רגל שהיה מאחורי הרכב וכתוצאה מכך מצא את מותו הטרגי הפעוט יוסף פלאח ז"ל.
3.ביום 7.10.2013, נפסל רישיון הנהיגה של המשיב ע"י קצין משטרה בפסילה מנהלית למשך 90 יום. יחד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לביהמ"ש הבקשה לפסילת רישיון המשיב עד לתום ההליכים לפי סעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].
מאז נדחה מעת לעת הדיון בבקשה, כאשר המשיב פסול עד החלטה אחרת, בהסכמת הצדדים.
בתאריך 6.02.2014, התקיים לפני דיון בבקשה.
טיעוני הצדדים:
4.טענת המבקשת בבקשתה ובטיעונים שהוספו בע"פ כי קיימות ראיות לכאורה וכן קיימת מסוכנות, בהתאם לסעיף 46ב(א) שבפקודת התעבורה, על בית המשפט להורות על פסילה עד לתום ההליכים נגדו לכל מי שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו אחריות לגרם תאונה בה נהרג אדם. עוד טען כי בשתי ההודעות של המשיב ציין כי החנה את הרכב במקום ושם בניוטרל ולא במצב חניה; בדיקת בוחן הרכב העלתה, כי משיכת בלם היד מהנקישה הראשונה עד השביעית היתה בצורה קלה, משיכה מהנקישה השמינית עד השנים עשר קצת יותר קשה וכל משיכה מהנקישה שמונה ואילך היתה מובילה לעצירה. המשיב לא משך את בלם היד עד הסוף ולכן התדרדר הרכב; עיון בטופס מבחן שנתי שנערך לרכב ביום 14.07.2013, מעלה כי בלם העזר תקין. כמו כן, הפנה לתמונות שצולמו בזירה ולסימני הניגוב ושאריות כתמי דם על צמיד אחורי ימני, מכאן שקיימות ראיות לכאורה. הפקודה מקימה חזקה באשר למסוכנותו של המשיב, שהתנהג בצורה רשלנית ומסוכנת. אין בשיהוי של מספר ימים מתום הפסילה המינהלית ועד הגשת כתב האישום, כדי להצדיק המנעות מהפסילה. יש מקום לפסילת רישיון המשיב עד לתום ההליכים.
5. ב"כ המשיב טען להעדר ראיות לכאורה לדבריו. קיימת סתירה בין שתי הגירסאות שמסר המשיב. עפ"י הגרסה הראשונה טען שהשאיר המנוע דלוק ובגרסה השניה טען שכיבה את המנוע. כמו כן, ציין בעדותו הראשונה שהספיק ללכת כ- 15 מטר, בעדותו השניה טען שתוך שנייה קרתה התאונה. ב"כ המשיב טען כי חקירת המשטרה לא הגיעה לחקר האמת והיה על המשטרה לחקור עדים נוספים כי המשיב לא היה לבדו ברכב כפי שנטען בהודעותיו וגרסתו בלתי סבירה נמסרה כפי שנמסרה כי היה מבולבל. עברו התעבורתי של המשיב תקין, נוהג משנת 1995 וכל עבירותיו הקודמות הינן טכניות. הפנה לנסיבותיו האישיות, שהינו אב לשלושה ילדים ועובד כנהג משאית, מפרנס יחיד של משפחתו, כאשר הפעוט שנדרס הינו בנו של אחיו, והוא תומך גם במשפחתו, בשל מחלת אחיו; נוכח העדר רשלנות חמורה באופן נהיגתו, שכן התאונה לא ארעה בעת שהמשיב נהג ברכב, אלא כאשר הרכב חנה בחניית בית הוריו בסביבות השעה 20:30, כאשר הפעוט הסתובב ללא השגחה בשעות החשיכה בחצר. משכך, אין כל מסוכנות לציבור מצד המשיב בנהיגה, ואין בתשתית הראייתית שהעמידה המבקשת כדי לבסס את סיכויי להרשעה.
דיון והכרעה:
פסילת רישיון עד תום הליכים- המסגרת המשפטית:
6.בית המשפט העליון קבע לא אחת, כי נקודת המוצא בעבירת גרימת תאונת דרכים קטלנית היא פסילת רישיון. בבש"פ 6653/13 אבי אליהו נגד מדינת ישראל(פורסם בנבו, מיום 27.10.13), כב' השופטת עדנה ארבל עמדה על השיקולים שעל בית המשפט לבחון, בקובעה:
"על פי סעיף 46ב(א) לפקודה, משהוגש כתב אישום בגין עבירה שגרמה לתאונת דרכים קטלנית, נקודת המוצא היא פסילת רישיון. הגשת כתב אישום בעבירה זו מקימה חזקה לפיה ישנו סיכון בהמשך נהיגתו של הנאשם ויש למונעה בעזרת שימוש באמצעי של פסילת רישיון. עם זאת, המחוקק הותיר לבית המשפט אפשרות להימנע מפסילת הרישיון, אם שוכנע כי לא קיים סיכון בהמשך נהיגתו של הנאשם. הנטל להוכחת חריג זה מצוי על כתפיו (בש"פ 6757/09 מזרחי נ' מדינת ישראל (14.2.2009); בש"פ 9437/11 אבו סלוטה נ' מדינת ישראל (29.1.2012)).
בבש"פ 8645/07 אליהו חדש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) נקבע, כי:
"אמור מעתה כי סעיף 46ב' לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה ".
ובבש"פ 2806/09משה ממן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), נקבע, כי:
"סעיף 46ב בנוסחו החדש... מעמיד הנחה לפיה אדם שנאשם בגין מעורבותו בתאונת דרכים קטלנית נהיגתו מסכנת את הציבור. לפיכך מעביר הסעיף את נטל ההוכחה לנאשם להראות כי נהיגתו אינה מסכנת את הציבור."
7. במקרה שלפני, המדובר בתאונה קטלנית. כבר נקבע, כי רואים בתאונה קטלנית, כשלעצמה, ראיה למסוכנותו של הנהג (בש"פ 2177/98 רוברט ארנביב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).