מדינת ישראל נ' פייגין(עציר)

החלטה

1.         בפני בקשה למעצרו של המשיב אלכסנדר פייגין, עד לתום ההליכים המשפטיים, לפי סעיף 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים( תשנ"ו –1996.

2.         נגד המשיב הוגש כתב אישום בפל 102-01-11 המייחס לו אישומים של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, ללא ביטוח תקף ונהיגה בשכרות.

על פי האמור בבקשה, רישיונו של המשיב נפסל על ידי בית המשפט לתעבורה, בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון תקף וללא ביטוח בתאריך 30/06/10 בתיק 5313-06-10, והוא פסול לנהיגה לתקופה של 6 חודשים.

3.על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 01/01/11 בשעה 02:38 נהג הנאשם ברכב פרטי תוצרת פיאט מ.ר. 1472927 בכביש 18 לכיוון צפון, כשהוא נוהג ברכב בתקופת הפסילה, ללא רישיון נהיגה, שפקע ב-05/09 ללא ביטוח ונהיגה בשכרות כאשר בבדיקת ינשוף נמצא שריכוז האלכוהול בדגימת אויר נשוף היה 805 מק"ג לליטר אוויר נשוף.

4.בחומר הראיות שהומצא לעיוני, קיימות ראיות לכאורה לביסוס אישומים אלו, ואין טענה מטעם המשיב כנגד כך.

5.התביעה עתרה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח.

המשיב עתר לשחרורו ממעצר, ולחילופין לשחרורו למעצר בית.

ביום 3/1/11 התקיים בפני דיון בבקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים.

בתום הדיון בבקשה הוריתי על המשך מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת.

 6.העבירות, שבהן מואשם המשיב, הינן חמורות באופיין, ומשקפות זלזול מוחלט בחוק ובהכרעות שיפוטיות.

לא זו בלבד, המשיב נהג בזמן פסילה על פי כתב האישום כאמור, אף נהג בהיותו שיכור, כאשר ריכוז האלכוהול שנמדד הינו גבוה למעלה מפי 3 מהריכוז המירבי המותר בחוק. אין צורך להכביר מילים על מסוכנותה של נהיגה במצב שכזה, הן לנהג והן ליתר המשתמשים בדרך.

המשיב נוהג משנת 07' ולחובתו 6 הרשעות קודמות בתעבורה ונגדו תלויים ועומדים 12 תיקי מב"ד, ביניהם תיקים בגין עבירות סמים והפרת הוראה חוקית.

לאור האמור לעיל, הנני סבורה, כי בנסיבות אלו, מוצדק מעצרו עד תום ההליכים, ובין היתר, כדי למנוע מהמשיב הפרה חוזרת של ההכרעות השיפוטיות והתעלמות מהחוק ומהסיכונים שהוא יוצר במעשיו הנלוזים.

7.המשיב עתר, כאמור לשחרורו או לחילופין לשחרורו לחלופת מעצר.

חלופת מעצר, כשמה, הינה תחליף למעצר המתבקש והיא מהווה הקלה לטובת הנאשם ונועדה למזער, עד כמה שניתן, את התוצאות החמורות של המעצר, וזאת מבלי שתכלית המעצר תפגע.

אכן, בית המשפט העליון קבע, כי במקום שחלופת המעצר מתאימה לנסיבות המקרה והנאשם, יש להעדיף את חלפת המעצר על פני המעצר בפועל, וזאת כדי לאפשר לעצור לקיים אורח חיים מינימלי מבלי לפגוע בתכלית המעצר.

בית המשפט לא יוכל לקבוע חלפת מעצר, מבלי שתונח בפניו תמונה ברורה, אשר ממנה יוכל להשתכנע מהי חלופת המעצר התואמת את נסיבות המקרה ואת נסיבותיו המיוחדות של הנאשם העומד בפניו.

נטל ההוכחה להתאמת חלופת המעצר המוצעת למקרה הנדון, מוטל על הנאשם.